לפני 5 שנים. 23 ביולי 2018 בשעה 20:31
אני מניחה שאף אחד מהרכיבים במתכון הזה לא מיוחדים. אבל עד כה הייתי בורחת. בראש ובשכל. כשהכל נהיה קצת יותר מדי עבורי קצת יותר מדי מהר נשארת קליפה שפועלת על אוטומט ומנסה לברוח מהמכות וההשפלות. אבל הפעם ממש הייתי שם. עיכלתי את הכל תוך כדי ורציתי שזה ייגמר, אבל נכחתי. רציתי את האפטר קייר. כל חיבוק רציתי לשאול - "זהו? אני יכולה לשחרר?" אבל אני לא שואלת. כי כשזה זהו אני יודעת את זה ואני לא צריכה לשאול. אני מפחדת להרגע בהפוגות.
כשהוא מנסה לחדור לי לתחת בלי חומר סיכה, בין ההיסטריה לפחד והכאב הכל כך כל כך נוכח נפלט לי "למה?".
ככה.
יש שם רגע מזוקק שאני מתלבטת אם להאבק. המחשבה עוברת שם ואני תוהה אם קיים סיכוי שאני יכולה לקחת אותו. לברוח פיזית, כי הראש לא בורח.
הוא מוותר בסוף, כי אני כל כך קפוצה שם שבלי חומר סיכה אפילו האצבע שלו בקושי חודרת. אבל הפחד נותר.