https://www.youtube.com/watch?v=F9NNNqGL5NE
ממרום גילי, אפשר לדבר על גיל ההתבגרות כזכרון?
היא היתה כמוני, ילדת רוק העצמאות. אתם זוכרים? אתם כולכם מבוגרים מדי? אני תוהה מה קרה. הנוער של היום לא אוהב "רוק"? מה שאנחנו הגדרנו אז רוק, זקני השבט מעולם לא הגדירו רוק?
אז היא הזמינה אותי להופעה של אריק ברמן. זה היה מגוחך כמה שידעתי את כל המילים. שנים לא נגעתי בשירים האלו, אבל "מה עוד ביקשת, טרקת ואז נקשת" יוצא לי מהפה בלי מחשבה. "פתאום את מלמלת ש, אני הכי טוב שהיה לך במיטה. לא שזה קשה, כל השאר בטח עשו אותך בעמידה".
יוני בלוך.
פסקול של התבגרות. מילים ומקצבים שחקוקים בראש הרבה יותר מכל קורס שלקחתי.
אני שומעת אותם שוב בימים האחרונים.
זו הנוסטלגיה, או שזו באמת מוזיקה טובה? כלי נגינה אמיתיים. אריק ברמן משחק קצת עם מקצבים. היום כשאני מקשיבה למאיר אריאל אני שומעת את ההשראות שלו. אבל זה לא מטופש או לא מורכב.
מה היתה המקבילה של 2008 לסטטיק ובן אל? הרי אני הלכתי עם הפריקים לרוק העצמאות. למה מקשיבים היום הילדים המגניבים? למה מאזינה הנשלטת האינטלקטואלית של 2025?
וכשאני הערצתי את הזמרים האלו, איך נתפסו אריק ברמן ויוני בלוך לאנשים המבוגרים? כמוזיקה של צעירים? או מוזיקאים לכלל?
ואת מי אני לא זוכרת? את מי אתם אהבתם ברוק העצמאות?
