"ככה נראית תבוסה!" אני מצהירה כשאני מוציאה את הספר "תורת המשחקים" מהתיק והולכת להחזיר אותו לספריה.
מוקדם יותר באותו היום הסרתי את ההרשמה שלי מהקורס.
"כך נראה מרדף אחר מועדי הגשה", אני אומרת לעצמי כשאני הולכת במסדרונות החשוכים לתא ההגשה, דקות ספורות לפני בודק התרגילים.
"כך נראית פתטיות" כשאני מסתכלת עליו "מחובר" ולא שולח הודעה. לפחות מחקתי את הוי הכחול ואת הנראה לאחרונה.
כך נראות שקיות שחורות מתחת לעיניים,
כך נראה חשבון בנק עם סניף ארומה ליד הפקולטה,
כך נראה תחילת סמסטר.
והייתם חושבים, הייתי חושבת, שהכרוניקה הזו תפסיק למחזר עצמה. שיאללה, תחילת סמסטר זה חרא, הבנו. תני לזה עוד שבוע שבועיים ואת על הרגליים. מפציצה תרגילים שבוע לפני הזמן וכובשת מאיות. אבל זה תמיד אותו הדבר. רק להבין את הלו"ז שוב. להתרגל אליו ולהתגלגל איתו. וכל פעם מחדש אני לא מסתפקת בכמעט, בליד. או שליטה מלאה, או כלום.
פרפקציונסטית בהכחשה בהדחקה ב"זה בכלל מאזן אותי".
לטוב ולרע, ולבינוני.
