תמיד כשלבד קצת עצוב.
קצת עצוב עדיף פי מאה על פני המצוקה המוחשית הממשית האינסופית של הביחד.
יש לפעמים הרגשה שאני באה מעולם אחר. מספיקה שיחה של 2 דקות כדי לדעת שאנחנו לא מאותו זן. בדיחה אחת שלא עברה כדי להבין שאנחנו צבעים שונים.
וכולם פה בצבע אחד.
מדי פעם הבלחות.
היה פה זוג שהעריך אותי ממש. את העצות שלי, את הידע שלי, את הדעות שלי. אולי זה האגו, אבל זה היה נעים כל כך. הערכתי אותם בחזרה, את הקלילות, את החוכמה, את הספרים. שוחחנו על דברים שמעניינים אותי, כי הם מעניינים לא רק אותי, אלא אותנו.
בלי באנגים על השולחן ועם סקרנות. עצרנו ביחד לבהות בחרקים, סיפרתי להם עולם פרוקי הרגליים והם סיפרו לי על העצים והעלים. הכל היה קל וגרם לי לתהות למה אני בכלל מתאמצת עם אחרים. למה אני בכלל מקשה על עצמי.
אולי לא צריך להתערבב.
ממשיכה ממשיכה ממשיכה להתגעגע.
אבל הגעגוע כבר לא כואב. הוא חבר.
