התאפקתי יותר מדי

פעם היה לי אדון.
זה לא היה כל כך מזמן ולא היה בארץ.
הוא היה כל מה שיכולתי לבקש.
ובעיקר חכם. אחד כזה שממילה אחת שלי כבר מבין הכל.
אחד כזה שיש לו השכלה עצומה ויכולתי ללמוד ממנו כל כך הרבה.
אחד כזה שקרא ספרים. כל מיני ספרים, והרבה מהם.
אחד כזה שלמד כל הזמן. אף פעם לא הפסיק ללמוד.
אחד שידע איך לאהוב ואיך לקבל אהבה.
שידע מה זה חום ומה זאת אמפתיה. שידע מה זאת עוצמה ומהו כוח אמיתי.
הוא היה נדיב ומלא חמלה וטוב.
והוא היה הכי קשוח ומכאיב שפגשתי אי פעם. אבל רק כשזה היה נכון.
לא הייתה בו כמעט שום טיפה של אגואיזם.
הוא אהב אותי.
אבל אני חזרתי לכאן והוא נשאר שם וזה כאב נורא אבל היה חייב לקרות.
וכאן?
אין כאן אף אחד כזה.
וזה מאכזב.