|
|
|
הבוקר קמתי בהשפעתו של האתמול.
והוא כה מוחשי וחי.
ומשהו בבוקר הזה נתן לי להבין שכלום כבר לא יהיה כמו האתמול.
דבר לא יחזור להיות כמו פעם.
ארור הוא האתמול.
ועכשיו אני מבינה שהמשפט:
"היום הוא המחר שכל כך חששת ממנו אתמול".
כל כך נכון!!
יש חרוז שמתחרז בשירה.
ויש חרוז שנחרז למחרוזת.
ולי יש חרוז שטמן בתוכו הבטחה לתשוקה.
תשוקה לסגידה.
תשוקה להערצת האלילה.
תשוקה לרצות להתרצות.
אבל כעת יש לי חרוז אדום, חרוז של תשוקה.
חרוז של תשוקה של גבר לאישה.
מדובר בעשורים.
מתחת לשלושים או מעל?
האם עשרים וחמש זה קטן?
שלושים וחמש זה גדול?
או שמא אשתמש במונחים של צעיר ומבוגר.
ומה עדיף בתול או עשיר ידע ונסיון?
ללמד או לזרום כבר עם הידע?
אני מביטה בכחול הצלול ומשתעשעת במבט הבתולי התמים שמתבונן בי בערבוב של תקווה, תחינה, ציפייה ומשהו שאפילו אני לא הצלחתי להבין.
אולי זה היה משהו בוסרי.
אבל המבט היה מכוון אלי וכל השאר לא חשוב.
יום כחול לכולכם.
זה תמיד מרגש להפגש עם נשלט חדש ואפילו יהיה זה הנשלט ה..
אז אחרי תקופה וירטואלית והיא תיעבה וירטואליות (ואפילו שהוירטואליות משרתת נאמנה).
הם קבעו להפגש לשבת במכוניתה.
אז הגיע הרגע והינה הוא יושב במכוניתה היוקרתית היא שידרה כח ויוקרה בכל.
וברקע חוליו הנעים להם בקולו, הוא שר על גבר מאוהב הקורא לאהובתו לחכות מעט ולא לעזוב ולשכוח אותו עכשיו, הוא מבטיח שייתן לה כל שתבקש אם תשאר עימו אפילו את חייו ואומר אף כי אם תעזוב אותו ימות.
היא תרגמה לו את המילים בחושך השקט והוא נרעד מהתרגשות משתוקק, גם בו כמו בה המילים היכו.
הוא ישב לצידה במושב האחורי מבטו מושפל ידיו בחיקו.
"תן לי סיבה אחת לרצות אותך" קרח נשמע חם לעומת קולה, הוא התכווץ לתוך מושב המכונית.
היא חייכה לעצמה כמעט שומעת את הצמרמורת בגבו.
"אני אעשה כל שתבקשי גבירתי" קולו היה שקט, כמעט לחישה.
"לא היה לי ספק לרגע, ואל תפנה אלי בגבירתי זה מבוגר ופשוט מדי" הוא שלח בה מבט שואל.
"עיניים למטה," הוא מיהר להוריד את מבטו החיוור הכחול.
"היית עם אמא שלך בבנק? בסידורים?" הוא הינהן לא יודע באיזה תואר להשיב מעדיף לא להסתכן בשלב התחלתי כל כך.
"שמת לב באיזה תואר פנו אליה?"
הקרח בקולה סדק במוחו.
"כן" מלמל בלחש.
"כיצד?" ירה קולה.
"גברת בצרוף שם המשפחה ואם לא מכירים אז גבירתי" השיב קולו הלוחש.
היא הושיטה אצבע ארוכה מרימה את סנטרו שמבטו יביט לתוך עיניה, זה היה מפחיד.
"עכשיו תסתכל טוב טוב, אני מזכירה במשהו את אמא שלך? אני מזכירה במשהו כל אישה פשוטה אחרת שבאה לבנק או למכולת?".
הוא הביט בעיניה בעלות המבט החודר והחד שיודע מה הוא רוצה, בשיערה הבהיר שאפילו בלי לגעת ידע שהוא רך ונעים, בעור פניה בעל הגוון האחיד החלק כחרסינה, ובמכלול שיצר שלימות.
הוא ידע יותר מכל שהוא רוצה להשתייך ליצור השמיימי הזה והבין שמולו ניצבת אלילה.
"לא, את אלילה"
היא שמטה את ידה ואת פניו.
"סגרנו את הפינה הזו ועכשיו תנסה שוב, למה לי לקחת אותך?"
הוא נזכר בפוסט שלה וניסה.
"כי אני מוכן להימחק עבורך, אני מוכן להימחק ולהצטייר מחדש"
"תשובה מצויינת," הקרח בקולה החל להיסדק וברקע כמעט נשמע הצליל הקסום של קוביות קרח שנוגעות במיים.
"עכשיו תתפשט ותן לי למשש את הבד ולהתחיל לצייר"
ושוב נשמע הצליל הקסום של קוביות הקרח הנמסות אך הפעם הצליל הגיע מליבו שלו.
הוא נמס ממגעה.
יום חדש, איש חדש וזה מרגש כמו מתנה.
הידיים טיפל'ה רועדות בפתיחת האריזה והלב פועם בהתרגשות לראות מה יש בפנים.
ואני מקווה שהתוכן טוב יותר מהאריזה כי האריזה יפה למות.
יום חדש איש חדש, פתחתי והידיים לא רועדות, התוכן מדהים והחוץ גם כן והצעצוע מושלם.
שיהיה לכם יום מדהים כמו שלי לא פחות.
פנה אלי נשלט בצאט ושאל:
"אם אהיה לך, מה הפנטזיה שלך?"
"למחוק אותך ולצייר מחדש" עניתי.
"מה קשור?" הייתה תשובתו האינפנטילית.
"הייתי מציירת אותך, בלי שאלות מטופשות, בלי הערות דביליות, עם סף כאב גבוה, עם כמיהה גבוהה להשתייך, עם הזדקקות להיות, עם הרצון להתאחד, עם כח סבל להתבונן, עם סף השפלה עצום, ובלי פה. ככה הייתי מתבוננת ביצירה הנפלאה שציירתי ונהנית משקט".
"זה ציור זה?" ענה לי ההלך.
"אני לא ציירתי ואתה רק קנבס מהלך, תתקדם בבקשה, ייתכן ואתה מחזיק מקום יקר של בד ציור איכותי יותר"
מחפשת בד ציור נקי שעונה לתיאור הנ"ל..
היינו ארבעתינו בחדר אחד, מה יכולתי לעשות? לא יכולתי לעמוד בפיתוי.
הם היו שלושה, אחד בהיר לבן ממש, אחד חום ואחד כהה כמעט שחור.
בסדר מופתי הכנסתי אותם לפי, אחד בכל פעם. מצצתי, נשכתי, לעסתי.
הם היו באורך של כ15 ס"מ כל אחד לא ממש גדולים, אבל שלושה? בבת אחת?
הבהיר ראשון הוא לא התלונן.
אח"כ השחום ולבסוף הכהה.
כשסיימתי איתם הרגשתי מלאה יותר מדי מלאה.
טוב 3 פסק זמן בבת אחת זה יותר מדי לכל אחד.
*אגב-אני ממליצה על הטעם הקלאסי, הלבן והמריר זה עיניין של טעם.
טיסה נעימה כלבלב...
לפעמים בשביל שלא יכאב צריך לחתוך באיבחה אחת.
בלי להתמהמה, בלי התלבטויות.
זה כואב אבל זה יעבור.
חתכתי והוא אחד ומיוחד.
ואולי רק אני חשבתי כך?
