מילים מילים ועוד מילים

היא על ארבע מפוסקת כמו שאני אוהבת.

אני ממול על הכיסא שאני אוהבת.

אני מסמנת והיא במבט מושפל מתקרבת והשיער הארוך את הפנים מסתיר וגם את הבעות פניה תוך כדי.

אני מתכופפת מושיטה יד ארוכה ומסיטה בעדינות מחשידה את השיער מפניה תופסת אותו מאחורי אוזנה הימנית.

ידי ליטפה את לחיה הסטירה הגיעה שניה אחרי.

היא ידעה, לא היה צורך בהסבר.

להבא היא לא תשכח שוב לאסוף את השיער בגומיה.

החושך סמיך שאפשר ממש להרגיש אותו, כמו שאפשר לשמוע חיוך.

אולי זה בגלל שכבר כמה ימים שאינו חש בטוב ואני בעקבותיו מתחלה.

כשהוא צוחק אני מחייכת.

כשהוא כואב אני נאנקת.

כשעיניו צורבות אני דומעת.

הפכנו לישות אחת, יחד פועמת, יחד מתנהלת וכייף לנו.

תבריא כבר כי כואב לי, כי אני רוצה שנחייך שוב.

מרגישה אותך מרגיש אותי  כמו שאפשר להרגיש חיוך.

אולי בזמן אחר.

אולי במציאות אחרת.

תיהי בשבילי מאושרת....

אמש ישבתי עם חברה במקום שקט ונעים.

לפתע התחשמל האויר במקום, הרמתי את עיני לכיוון הדלת וראיתי את הסיבה לחישמול.

עמד שם בכניסה אל.

גבר ארוך כמטר ותשעים עם שיער קצוץ סטייל מרינס חולצה שחורה מכופתרת וג'ינס צמודים.

ניכר עליו שהוא חובב ספורט ושמש.

הוא סקר את המקום עם זוג עיניים מדהימות והן נעצרו עלי הוא ניגש וישב ליד שולחן צמוד אלינו.

מעולם לפני זה לא קרה לי דבר מוזר כזה.

חברה שלי דיברה ואני כבר הפסקתי לשמוע.

העיניים שלו פלירטטו עם שלי. המבט שלי לא יכל לעזוב את השפתיים שלחשו לי מילים לא מובנות.

לא עברו 10 דקות הוא קם ניגש אלי אחז בזרועי ואמר לי: "בואי"

לחברה שלי הוא אמר: "זה בסדר, אנחנו מכירים שנים"

בשירותים של אותו מקום שקט הוא הוריד אותי על ברכי פתח את רוכסן מכנסיו וציווה : "קדימה" פתחתי את פי בצייתנות והתחלתי שוקדת על מלאכתי.

הרמתי מבט להביט בכחול המטריף של עיניו אבל אז נחתה כף ידו על לחיי.

"עיניים למטה ביצ', תעשי רק מה שאני אומר".

ושוב חזר על דבריו: "תכניסי לפה," והוא החדיר אותו שוב לפי.

"את כולו" הושטתי יד לבדוק כמה עוד נותר ונחנקתי כשהבנתי כמה.

"קדימה, את יכולה, תרפי את הגרון שלך" וכשנשמעתי להוראתו הוא חמק פנימה כמו נחש חמקמק.

אחר זמן שנראה ארוך. ארוך מאוד הרגשתי סילונים מלוחים וחמים במורד גרוני.

ואת קולו המהוסה והמסופק, שיערי הארוך מסובב על אגרופו.

הוא שלף אותו מתוך גרוני עוזר לי לקום.

"את מדהימה" לחש.

מתנדנדת שאלתי.

"למה דוקא אני, איך ידעת שאני בעסק?"

הוא צחק צחוק מתגלגל.

"את רצינית?  הקולר עם תליון האזיקים שלצאורך" אוטומטית שלחתי יד למשש את השרשרת הדקה והקטנה. 

הוא נתן לי נשיקה על לחיי והלך משם מותיר חשמל עצום באויר.

בחיים כמו במתמטיקה חשיבותו של האחד נמדדת במספר האפסים העומדים אחריו.

מכאן מהו שולט אם לא נשלטת המעצימה את כוחו? את שליטתו,. ככל שהיא נמצאת נמוך נמוך לרגליו כך הוא מגביה רום. ככל שהיא מאדירה את ביטחונו כך גאוותו גוברת האני עצמי שלו מקבל ביטחון. ידיו נפתחות לקבל את העולם. הוא רואה את קהל לקוחותיו כנשלטים כולם, מדבר אליהם בביטחון רב צובר ביטחון בעסקיו ובחייו ומבלי משים לכל אחראית אותה נשלטת קטנה שלוחשת לו באוזן שהוא אדון עצום גדול ורב. שהוא אחד ואין שני לו. ומרוב שמשכנעת היא הוא מאמין ומרוב שמאמין הוא מבצע. אך לפעמים טועה השולט וחושב שהעצמה והכח בידיו היא אך אם אין לו על מי לפרוק מה שווה היא אותה עוצמה?  ולכן חזקה היא הנשלטת יותר מן השולט וחיונית היא הנשלטת יותר מן השולט,  טועה השולט המתייחס אליה כשפחת מין ותו לו (זה נחמד אם הם בוחרים זאת כחלק מן השעשוע אך לא רק) נכון שתפקידה לעשות על שיחפוץ אדונה,  אך אם לא היא הרי הוא עוד אדם מן המניין ולא מר אולימפוס שם היא משכנת אותו.שולטים ושולטות יקרים ויקרות אל תשכחו מי מאדיר אותכם/ן,  מי מגביה אותכם/ן ,  מי גורם לחיוך המרושע/המסופק/המחורמן/הממתיק סוד על השפתיים. מי נותן את הכייף לקום בבוקר בתחושה שהעולם שייך רק לכם, אתם יכולים הכל.

כן אותו יצור המרוח ליד הרגליים מלקק לכם את האצבעות.

(הערה פרטית ולא קשורה..אורן אחד הוא אורן אך אורנים רבים הם יער

מוקדש לעץ פרטי.)

אחרי אינספור נדודים, אולי מצאתי.

אחרי אינסופר אכזבות, אולי מצאתי.

אחרי אינספור חיפושים, אולי מצאתי.

אחרי אינספור תהיות, אולי מצאתי.

אחרי לילות בלי שינה, אולי מצאתי.

אחרי מילים כתובות היוצאות מליבו אני יודעת שמצאתי.

הסתיימו נדודיי.

תמו אכזבותיי.

קצו חיפושיי.

נפתרו תהיותיי.

חזרתי לישון..

מצאתי אותו. והוא מתוק ויקר.

והוא מיוחד ונהדר.

והוא רק שלי..

איתו אצא למסע חיי..

עם האחד שלי.

ברוך בואך לעולמי שלי, יקר.

...

על מיטה לבנה בעלת ארבעה עמודים זקופים אליהם מחוברים שרשראות גדולות נקשרתי.

תחילה יד ימין ואחר יד שמאל, ואז רגל ימין וגם רגל שמאל.

גאג חסם את פי, מצבטים לפיטמותי, פלאג תחוב בישבני והוא הלך להבעיר נר גדול על השידה הלבנה.

הוא התהלך בחדר עם הג'ינס הקרועים שלו סטייל כריסטיאן גריי (אבל הספר יצא רק לפני שנים ספורות ואנו מתנהלים כך שנים רבות.)

לנר נשוב בהמשך.

שופיין הנעים לנו ברקע עם הפסנתר,כשראיתי את גייל שוב כבר היה שוט בידו הוא הצליף באחת על הדגדגן שלי בלי שהייתי מוכנה רעש השרשראות גבר על נעימתו של שופן אלמנט ההפתעה הלם בי.

"העררתי אותך?, עיניו לא חייכו,

"ידעת שאנו נפגשים היום מדוע יצאת עד מאוחר? את רוצה שאכלא אותך? זה מה שאת רוצה?" חזר על שאלתו משלא השבתי.

הלוואי עניתי בליבי.

"לא" עניתי את התשובה המרדנית המתבקשת.

שוב הצלפת השוט הפעם על הפטמה הצבוטה.

"לא טוב לך אצלנו קטנה?" שאל, הכחול בעיניו קר כקרח.

שתקתי בולעת דמעות כאב ועונג רוק רב ממלא את חלל פי מתחיל לזוב מקצות שפתי.

השתיקה גרמה לשוט בידו לצאת במנגינה כואבת אך מענגת.

לאחר זמן מה שנמשך דקות ארוכות אך לא ארוכות מדי לטעמי.

הוא נטל שמן חם בידיו ואחל לעשות את האזורים המוכים, ידיו הגדולות על הדגדגן החם והקטן שלי עושות פלאים וגופי נתן את אותותיו.

"תזהרי" הכיר את שפת גופי, הפעם הראשונה שלי מהירה תמיד ואחריה באות פעמים רבות איטיות יותר ולשלוט בפעם הראשונה היה קשה עד בלתי נשלט.

"אבל אתה מכיר" ניסיתי לייבב מבעד לגאג.

"אני לא מבין מה את מנסה לומר"

"אבל אתה מכיר" יצאו מלמולים

"מה את רוצה לומר?" הסיט את הגאג בעדינות קולו רך, הוא שיטה בי.

"אתה יודע אותי" מלמלתי בבישניות מתאפקת .

"כן אני יודע" החזיר את הגאג למקומו "ובגלל זה" החדיר אצבע קשה וארוכה עמוק לתוך הכוס הרטוב והמשתוקק שלי.

הוא הניע אותה פנימה ואני ידעתי מה הוא מחפש ולפני שימצא אותה נתתי למוחי משימה.

הרעב באפריקה, ההתחממות הגלובאלית, שער הדולר, הבחירות, ה....

"את לא פה" החזיר אותי קולו, הוא קרא אותי כמו את כף ידו.

"בואי" הוא נטל בידו מטפחת שחורה ועצם את עיני, הוא ידע שני איני אוהבת להיות אבודה והיה זה מעין עונש קטן עבורי.

כעת איני יודעת מה יהיה צעדו הבא, כל דבר הינו בגדר הפתעה.

המתנתי מצפה ספק בציפיה ספק בחשש אך לא בפחד סמכתי עליו.

כשעיני מכוסות הוא ניגש למראשות המיטה, מסיר את הגאג מפי מושך את ראשי מעבר לקצה המיטה כך שיהיה משוך מעבר למיטה מחוצה לה.

וכשראשי בזוית נוחה הוא נתן את בזין שלו בפי נכנס עמוק עמוק פנימה נאבקתי בו מעט מאחר ופי היה מלא רוק מהגאג והוא לא נתן לי זמן להתעשת או לירוק.

השתנקתי רוק זב מפי.

שששששש תהי רגועה ציווה.

ניסתי לקבל את הזין שלו עמוק בפי כעת משפי היה מרוקן מרוק הכנסתי אותו עמוק יותר ויותר כמו שהוא אוהב.

"יופי יפה שלי, עוד קצת, עוד קצת" היה לו זין אדיר ועוד קצת היה להגיע כמעט לתוך חלל הבטן שלי.

כשאני רגועה ויונקת כמו תינוקת רעבה הוא לקח את הנר הלוהט וטיפטף שעווה חמה על הדגדגן שלי,

אלמנט ההפתעה עשה בדיוק את מה שרצה, פתחתי את פי על מנת לצעוק והוא נכנס עוד פנימה הכי פנימה שנכנס אי פעם, הכי פנימה שניתן להיכנס, הכי פנימה שמישהו נכנס.

ושם כשהוא מרגיש את חמימות גרוני גמר והשפריץ את זרעו ממלא את חלל גרוני, לא הייתי צריכה אפילו לבלוע, זה היה כבר מעבר לבליעה.

את גדולה נסיכה יפה שלי הביט בעיני הדומעות,, את משהו אמר הוריד את המצבטים, את הפלאג וכל אביזר אחר וכשאני משוחררת מהכל צלל אל בין רגליי.

צעקות האורגזמה שלי וטלטולי גופי היו מנגינת מלאכים באוזניו.

ואני אני צללתי למקומות שרק אני והוא שם.

מבורכת היא התמונה שמזכירה אותו בפרטי פרטים.

את אותן עיניים כחולות כרקיע כחול ביום קיץ.

את השיניים צחורות כצמר גפן צח כשלג.

את הגוף המושלם הבנוי לתלפיות כמו פסל יוני.

התמונה מזכירה הכל לפרטי פרטים תודה לאל לא נותת לשכוח.

ואני מעבירה עליה את ידי והיא רועדת וליבי פועם בקצב אחר במקצב ששמור רק לו.

והוא רחוק והתמונה קרובה.

והוא מחייך אלי מבעדה ואני מחייכת חזרה וליבי נצבט והרגש שמעולם לא כבה בוער וכואב ושורף כל חלקה בלב.

אוי אהוב יקר שלי כמה טוב שיש תמונות.

ארורה היא התמונה שלא נותת לשכוח.

את אותן עיניים כחולות כרקיע כחול ביום קיץ.

את השיניים צחורות כצמר גפן צח כשלג.

את הגוף המושלם הבנוי לתלפיות כמו פסל יוני.

התמונה מזכירה הכל לפרטי פרטים לא נותת לשכוח.

ואני מעבירה עליה יד והיא רועדת וליבי פועם בקצב אחר והלב מתכווץ בכאב נורא.

הוא כבר איננו והתמונה קיימת.

והוא מחייך מבעדה ואני מעקמת שפתי חזרה וליבי נצבט בכאב חזק ששורף כל חלקה פנויה.

אוי אהוב יקר לו רק לא הייתה התמונה היית משתכח והייתי יכולה להמשיך בחיי.

ארורה התמונה.....

או מבורכת???

טו בשבט שמח.