מילים מילים ועוד מילים

 כל  בוקר אני מתעוררת מתבוננת במראה ונהנית מהיצירה

שברא בורא עולם ברוב חסדו.

זכה מי שאוחז בידי ונהנה ממבטי הקנאה של גברים אחרים.

יצירת מופת שלא זקוקה לשום טיוטות.

לפעמים אני מצטערת שאני לא יכולה לאחוז בידי

ולהנות מחברתי בלי לעורר מבטים משתהים.

אבל לפחות אחר יכול להנות, מה לעשות העולם לא מושלם, טוב כמעט הרי אני כאן.

כל בוקר אני מתעוררת יפה אבל הבוקר באמת שהגזמתי 😉  .  

בבלי עין רעה כבר אמרתי?

לכל השואלים...לא אני לא מגלומנית.

                     ♡♥♡ שבת של שלום יקיריי ♡♥♡

לנהל  שיח עם  שתי האונות וכל אחת אומרת משהו אחר.

זה חכם או מחרפן?

לאחר מחשבות והרהורים, מחשבה אחת טרדה את מנוחתי והחלטתי לצאת למסע בתוך ראשי שלי,

נתקלתי בשמחות וצחוק, הם חייכו אלי והראו לי מראות משמחים מחיי.

ראיתי הרהורים וקדרות, הם הראו לי דרכים שייתכן ולא היה צריך לצעוד בהן.

וכשכבר כמעט סיימתי את מסעי המפרך ראיתי אותה, לבד בודדת. המחשבה.

נגשתי אליה וביד זהירה הרמתי את פניה.

היא שאלה אותי על עולמי השני,  זה הנחשב לסוטה בפי רוב

ואני הבטתי בה עם חיוך חבקתי אותה והפגשתי אותה עם החיוך הגדול שהיה שם.

"זה" הסברתי לה,

"צחק כל פעם שנכנסתי לעולם השני שלי,"

"וזו" הראתי לה את העצבות "זו בכתה כל פעם שיצאתי ממנו"

המחשבה שנראתה מהורהרת הרימה זרועות ארוכות חבקה אותי ובברכת שלום הוציאה אותי החוצה מראשי ללכת לחיות את חיי בדרך שיסבו לי אושר.

יום אישה שמח לכן נשים...

הי לכם ולכן.

למדתי לא לשפוט לפי פוסטים.

לא לפי פוסטים חיוביים ולא לפי שליליים.

הרי אדם כותב את הרהורי לבו.

את כאבי נפשו, ליבו וגופו.

ולפעמים כשאחד מאלה כואב כושר השיפוט נפגם.

אני קוראת פוסטים של שולטים שמאשימים נשלטת וההפך.

ואני אומרת די. אם משהו שם לא עבד אז טוב שזה נגמר.

וכמו בטנגו צריך שניים.

ולקשר טוב ופורה צריכים לדעת לתת קצת יותר 

ממה שהינך מקבל.

ואם הייתי פאקינג מצליחה להעלות את השיר שרציתי-

זה היה 'הללויה של לאונרד כהן'.

ערב חמים נעים ולח לכולנו....

היא נסעה איתו ביום שמש נעים

מתלטפת מקרני השמש.

הוא נהג והיא הביטה בו מעריצה.

על פניו נח חיוך בוטח יהיר על גבול הסנוביזם.

"מה?" שאלה בשקט חוששת, תמיד חששה עימו.

היום זו היא מחר אולי אחרת.

"מה" ענה, אבל ה'מה' שלו היה שלוו ובוטח.

"אתה מחייך" הסבירה.

"אסור לי?" השאלה נשמעה כקביעה.

"מותר לך, שתף אותי גם" זה כל מה שהיא ביקשה

לחייך איתו, עם העריץ שלה.

הנייד שלו זמזמם והעקיצה לא אחרה להגיע.

בספיקר נשמע קולה המאנפף של האחרת החדשה.

וכמו כל דבר/מוצר חדש מתלווה אליו התרגשות.

העריץ שלה הבטיח, צחקק ואף פלרטט.

ואז הוא ניתק ופנה לזו המסורה שישבה לצידו.

"תביני... התחיל להסביר.

"אני מבינה, זה אתה שלא מבין, אתה מחייך לעצמך כבר שבועיים החיוכים שלך שהיו מופנים גם אלי כבר לא שלי,

אתה כבר לא אתה, חששתי מזה אז המשכתי הלאה" והיא חייכה.

הוא עצר את הרכב, חונה.

"מה?" שאל קצת רועד והמום מנחישותה.

"מה" ענתה. פחות רועדת יותר בוטחת.

"מה את מחייכת?" גמגם כמעט עדיין לא רוצה

לוותר על הישן, המוכר והטוב.

"מותר לי" ענתה והתעופפה מרכבו קלילה ומסופקת.

משאירה לו ברכב את חיוכה השובה המנצח.

שתיים הן

האחת שחורה

השנייה צחורה

שתיים הן.

שבוע קסום..

עולם השליטה כה סוחף ומופלא.

כשיש התאמה הכל נפלא וזורם.

הנשלט/ת יודע/ת את מקומו/ה שם לרגליו/ה.

ידו/ה של השולט/ת מושטת לעיתים ברוך 

לעיתים בכאב ענוג ומופלא.

איש/ה איש/ה נהנה/ית מעולמו/ה.

אך כשמתייחסים לכך כמו למשחק או מחזה עלוב

זה מעורר רחמים.

"כנסי לתפקיד" אמר לי מישהו.

"אני לא בסרט" עניתי והלכתי.

וזה  כמו הכניסו את העולם הקסום הזה להצגה עלובה.

חוסר רצון מתערבב בחוסר ידע.

אנשים חובשים מסכות על מנת להשיג עונג רגעי.

זיונים קלים במסווה של שליטה.

הצגה עלובה כבר אמרתי

בה העולם הזה במה, אתם שחקנים, הגורל מוחא כפיים

והמוות מוריד את המסך.

יצא לי לשוחח פה עם צלקות מהלכות בגלל

חוסר אמיתות וכנות, שבמקום להאסף ברוף ועדנה 

ולהתחזק רק כאבו יותר ולחינם.

אני מצאתי את עולמי ואני מחייכת חיוך ענק

חושף חיים ואושר.

ובנימה זו אומר לכולכם תיהיו מה שתבחרו להיות.

האחל לכם אושר, שמחה וצחוק.

מוזר איך שבין רגע אחד למישנהו

הוא הפך למרכז.

הוא היה הכל, בכל ומכל.

עדיין לא הייתה לו דמות רק דמיון.

לא קול לא תמונה.

רק הבטחה ענקית גדולה.

היו פרפרים הייתה התרגשות.

הוא היה קרחון ענק ואז

היא התמוססה לה

הקוביה הקטנה.

חום האלכוהול המיס אותה

ובתוך כוס הויסקי היא אבדה.

ונותרה רק הבטחה גדולה

בלי קול בלי תמונה...

תהנו להנות...

אל תאהבו לאהוב...     

שוב אבד לי ילד גדול במיטה הקטנה שלי.