היא נסעה איתו ביום שמש נעים
מתלטפת מקרני השמש.
הוא נהג והיא הביטה בו מעריצה.
על פניו נח חיוך בוטח יהיר על גבול הסנוביזם.
"מה?" שאלה בשקט חוששת, תמיד חששה עימו.
היום זו היא מחר אולי אחרת.
"מה" ענה, אבל ה'מה' שלו היה שלוו ובוטח.
"אתה מחייך" הסבירה.
"אסור לי?" השאלה נשמעה כקביעה.
"מותר לך, שתף אותי גם" זה כל מה שהיא ביקשה
לחייך איתו, עם העריץ שלה.
הנייד שלו זמזמם והעקיצה לא אחרה להגיע.
בספיקר נשמע קולה המאנפף של האחרת החדשה.
וכמו כל דבר/מוצר חדש מתלווה אליו התרגשות.
העריץ שלה הבטיח, צחקק ואף פלרטט.
ואז הוא ניתק ופנה לזו המסורה שישבה לצידו.
"תביני... התחיל להסביר.
"אני מבינה, זה אתה שלא מבין, אתה מחייך לעצמך כבר שבועיים החיוכים שלך שהיו מופנים גם אלי כבר לא שלי,
אתה כבר לא אתה, חששתי מזה אז המשכתי הלאה" והיא חייכה.
הוא עצר את הרכב, חונה.
"מה?" שאל קצת רועד והמום מנחישותה.
"מה" ענתה. פחות רועדת יותר בוטחת.
"מה את מחייכת?" גמגם כמעט עדיין לא רוצה
לוותר על הישן, המוכר והטוב.
"מותר לי" ענתה והתעופפה מרכבו קלילה ומסופקת.
משאירה לו ברכב את חיוכה השובה המנצח.
