מילים מילים ועוד מילים

'את עולה לרכבת הראשונה, יורדת בהגנה שם אני אוסף אותך, משם נמשיך אלי'. מיד קמתי משכיבה לישיבה, די היה בקול שלו להלך בי פחד, אבל זה בדיוק מה שמשך אותי אליו.
'זה בסדר אני אגיע עם הרכב שלי'
'אם הייתי רוצה שתבואי עם הרכב שלך הייתי מציין זאת טיפשה' קרח ניתז מקולו.
'אבל אני לא יודעת אם יסתדר לי היום', עניתי לתוך הנייד.
שמעתי אותו מחייך ברוע, 'תעשי שיסתדר לך' והוא ניתק.
קפצתי מהמיטה מקלחת של דקותיים, נכנסתי למיני שחורה וחולצה לבנה, נעל גבוהה ומחודדת עקב השיער אסוף לפקעת, בדיוק כמו שהוא אוהב.
עליתי על הרכבת, לא הבנתי למה הוא התעקש על תחבורה ציבורית, אבל כבר למדתי בדרך הכואבת לא לשאול שאלות מיותרות.
ירדתי בהגנה, האוטו הכחול שלו כבר חיכה לי, זה לא היה מתוך התחשבות.
בפעם האחרונה שהמתנתי לו שוחחתי עם מישהו, הוא כעס נורא בלשון המעטה.
'מה לא הבנת במשפט את שלי ורק שלי טיפשה?' סטירה מצלצלת,
'הוא פנה אלי ושאל שאלה, סתם משהו, לא רציני'
'מה לא הבנת?' דחיפה.
'הבנתי' בטח שהבנתי.
'יופי' הוא אסף אותי לחיבוק ארוך,
'תוציאי לשון' הוצאתי והוא שאב אותה לתוך פיו הרגשתי אותה כמעט נעקרת.
עליתי לרכב שלו, הוא היה לבוש בחליפה שחורה חמורת סבר.
'שלום" אלוהים הוא מפחיד, הבטתי בעיני הקרח הכחולות שלו.
'שלום, תורידי מבט טיפשה' אבל אני אוהבת את הכחול שלך מלמלתי בליבי והורדתי מהר את מבטי.
נסיעה קצרה והגענו למשרד שלו, נכנסנו שלובי זרוע, חלפתי על פני הפקידה שלו במבט מתנשא, הרגשתי את הקנאות שלה, חגגתי.
האדון שלי הבחין בכל זה.
בחדר שלו היה שולחן גדול, מספר כסאות עור, בר קפה, זה היה משרד מפואר.
הוא הוביל אותי לדלת צדדית, שם הייתה מיטה גדולה והרבה אביזרים פזורים עליה, הוא בהחלט תיכנן את היום הזה וחיכה לי.
הוא ישב על המיטה.
'בואי'. באתי בטח שבאתי, 'מבט למטה', פקד בכעס 'לעזאזל את לא לומדת' סטירה.
'את חושבת שאני נהנה להכאיב לך? את יודעת שלא' הוא חיבק אותי אליו טומן את פניו בבטני.
'תתפשטי' ציווה, הורדתי את בגדי מבטי מושפל.
'אל תחלצי נעליים' נשארתי איתן.
'על המיטה, על ארבע ולא לזוז, מה שלא יהיה לא לזוז, הבנת?' הנהנתי בראשי הוא היה עירום מולי. הוא התכופף מעלי אברו נוגע בפני, נלחמתי בפיתוי לינוק אותו לפי, אבל ה וא כבר הבהיר לי הייטב שהוא ורק הוא מנהל את העניינים, אני רק עוד חפץ בחדר שלו.
הוא חיטט בקופסה שהייתה על המיטה, תוך שנייה משהו גדול וקר חדר לישבני, פלטתי צעקה ונשכבתי על בטני המומה מהכאב החד, מעולם לא נחדרתי בישבני, הכאב היה עצום.
'נכון שאמרתי לא לזוז?' הצביטה בפיטמה כאבה אף יותר.
'על ארבע, מהר' כואבת ורועדת חזרתי לעמידת ארבע המזרון תחתי לא יציב.
'לעזאזל את מדממת' הוא סטר לישבני.
כשהמתכת הקרה נעוצה בישבני, עיני זולגות דמעות, אפי זולג אף הוא, לא ידעתי שהגרוע מכל עוד לפניי.....


המשך יבוא,, בטח שיבוא.