קבלתי אותה, את ההזדמנות והיא מרה כלענה.
חשבתי שתיהיה מתוקה כדבש, חשבתי שאתלהב, חשבתי שאשמח שאתרגש.
אך לא, אדישות מוחלטת השתלטה עלי ועוד הרגשה מוזרה נוספה הרגשה שקצת קשה לי לתאר. אולי אפטיות.
כי עם ההזדמנות קבלתי מנה לא קטנה של קור ומוזרות.
איני יכולה להביע את רגשותי האמיתיים. איני יכולה להתלונן.
אסור לי כמעט לשאול.
רב השלילי על החיובי ולכן אני שואלת את עצמי למה לי?
האם עד ככה הרחיקה לכת האהבה? נכון שאני משועבדת לאהבה, אני מוכנה לתת המון עבורה כמעט הכל.
אבל זין עליה אם זה מה שהיא גורמת לי להיות.
מטורפת היא האהבה הזאת אם הפכה אותי להיות הצל של עצמי.
היא נטלה ממני הכל!
היא לקחה אישה חזקה ועוצמתית והפכה אותה לצילה של עצמה, לקליפה ומה התמורה?
מקלחת של צוננין, אדישות מוחלטת מהאיש שממול.
לא היה ולא יהיה.
ולכן אני מבטיחה לך עצמי היקרה שהאסוף אותך חזרה, האסוף את כבודך שזרוק על רצפת מכונית קטנה וירוקה (הוא זרוק שם כבר מספר שבועות) ארים אותו, אנקה אותו, אחזיר אותו למקומו הראוי גבוה גבוה גבוה בתוכך מקום בו לאיש אין גישה לגעת.
קומתך תזדקף, חיוכך יקרון, קולך ירעם, הליכתך בטוחה ואנשים יורידו מבט כשיביטו בך.
כשיביטו באלה שחזרת להיות.
בואי..בואי...
אני מתגעגעת למי שהיית.
תחזרי....בבקשה...
