כשאני כבר חושבת שאתה אנושי
אז אני שואפת שאיפת סיפוק, מחייכת לזרים וצוחקת גם מבדיחות לא מצחיקות, ויותר סלחנית לעוולות של העולם.
יותר רכה וסופגת.
ןאז היא באה, המציאות!
והיא מחייכת את החיוך המכוער שלה.
ואתה ניהיה פתאום מישהו אחר שאני פחות מכירה.
אחד שאוהב להתעלל בי במילים. הכן שלך הוא לא! הלא שלך הוא כן!
והלב מתייסר כי הבטיחו לו, הבטיחו לו שהפעם אתה נשאר, אתה לא הולך.
ההבטחה הזו ניתנה עוד היום ולא הייתה מאושרת ממני, אחרי המשפט הזה צעקתי: "הראלה התקשרה אלי"
וזו הייתה רק התעללות נוספת.
אבל המילים נגבבות ונערמות ואיתן מטח ההבטחות והאכזבות.
והכל יקר ואין ערך לכלום.
וכבר לא עוזר לישון יום אחד והכל עובר.
ומוציאה את הכלבה לסיבובים תכופים וארוכים יותר. לבד. בחושך שמשום מה נראה שחור ואפל יותר.
ובראש מנקרות השאלות מה עשיתי ומיד התשובה ההגיונית לא עשית כלום זה הוא המבולבל והוא נהנה לתעתע בך ולבלבל את שפיותך עליך.
והייתה הבטחה לעוד יומיים ואני נאחזתי בה כילדה וכבר הכנתי הכל.
ובעיני רוחי ראיתי כבר את שערותינו מתבדרות ברוח והחיוך על השפתיים והברק בעיניים, והתחרות הקנטרנית הזאת.
שלמות האושר.
והסוסים האציליים משלימים את התמונה של אישה יפה, גבר סוער. וחיות אצילות
ואז שעתיים של הפסקה של רק לגעת זה בזו, ואתה יודע כמה אני אוהבת לגעת.
וללקק טת כל גופך בלשוני המסורה רק לך.
והפירות הקלופים והקרירים.
ולבסוף העיסוי המטריף עם הסוף המענג שאתה כה אוהב.
ןהכל לחופו של חוף ים מבודד ושני לבבות פועמים בקצב אחיד.
אבל הרססססת כמו תמיד ילד, כמו תמיד!
ובמקום אלו אני מביטה בכלבה שמביטה בי מביטה בה.
שתי כלבות בפינת רחוב חשוך.
האחת מבולבלת והשניה תוהה.
