אם רק יכולתי לצעוק ושכולם יקשיבו

זה לא היה ממש מתוכנן, 

והאמת, גם לא חשבתי שזה יקרה כלכך מהר.. 

אבל מד החרמנות עולה ועולה, הוא גואש, שוצף, מתמלא וכבר עולה על גדותיו🥵...

אמנם, עברו רק 10 ימים מאז הגמירה האחרונה, אבל לא נראה שיש עוד אחת באופק..

זה התחיל כמו כל בוקר רגיל, אם בבוקר רגיל הייתי מתעורר ב-4:50 ומחליט לא לחזור לישון.. 

הלכתי לסלון, הדלקתי טלויזיה, חשבתי שאני פשוט אתן למוח שלי קצת זבל לפני שאתארגן ואלך לעבודה... 

אבל הטלויזיה לא ממש שיחקה תפקיד, ובמקומה אני מוצא את עצמי מחזיק את הטלפון ונכנס לאתר, האתר ההוא.. זה שתמיד הלכתי אליו בתקופות "קשות", פותח שניים שלושה סרטונים..

ופתאום, כבר לא בסלון, אלא בשירותים, היד מחזיקה את הכלובון, הקצב אחיד אך מתגבר, הגאות מבפנים רק נהיית חזקה יותר ויותר, הסכר לא ממש יעמוד בלחץ... 

לא ידעתי שזה בכלל אפשרי, בלי סטימולציה חזקה... אבל אין דבר העומד (ראיתם מה עשיתי פה? 😂) בפני הרצון...

לאט לאט הקצב עולה, הלחץ, הנשימות... 

וברגע אחד

הכל משתנה...🤩🤩🤩 ורואים כוכבים, 

הנוזל המופלא, המטריף, הכמעט שמיימי הזה..

נוטף טיפה ואז עוד אחת, ואז כבר יש זרם חלש ופתאום קצת יותר חזק.. 

ובסוף, הוא מתפרץ (עד כמה שניתן😅), מתוך הקצה של הכלוב הוא נוזל, על רגליי, על הרצפה..

מהר מהר אני קם, מנקה, מסתדר... 

ממשיך את שגרת ההתארגנות היומית הרגילה כאילו שום דבר לא ארע, דבר לא התרחש. 

כשאחזור הערב הביתה, אאלץ כמובן לספר למלכה את אשר ארע הבוקר בזמן שהיא ישנה.. 

וכמו ילד טוב שלומד בפעם הראשונה שיש השלכות למעשינו... 

אשב ואחכה לשמוע את העונש שלי🔐,

נותר לי רק לקוות שהיא תחליט להיות עדינה.. 

בכל זאת, זו רק העבירה הראשונה.