מילים שמנסות לגעת...בנשמה

כשהכול במקומו עומד השנ"צ היא הבחירה האולטימיבית היחידה שעלייה חשבתי. ועכשיו קפה חזק, מבט לים הכחול... רגועה. 

יש לפעמים חלומות מתגשמים ויש לפעמים עיכוב קל בהתגשמותם והגשמתם.... גמישה מתמיד. 

חיכיתי לו כל כך הרבה זמן. ספרתי דקות, שניות. חופש. כן חופש לעצמי של שבוע. ויש לי תוכניות כאלה וגם אחרות. ובעיקר יש לי את החיוך הזה של שמחה לדעת שכל מה שאעשה הוא בשבילי בלבד. אויר לנשימה. 

קמתי הבוקר עם דלקת עיניים בלחמית. (בדקתי בגוגל).  מה עושים?  תרופת סבתא. סוחטתי עגבניה ועם המיץ עשיתי קומפרסים. שורף, מודה אבל עש שיפור. עגבניה בעייניים, מלפפון שעד היום לא מוצאים, חסה באוזניים ודובדבן בפה. ממש גן ירק מהלך. ובקשר לדובדבן, חייבת להגיד, הוא מתוק, עסיסי, מגיר את נוזליו, וטעיםםםם. סתם יום של חול עם בוקר... כחול. 

לקום בבוקר ולהבין שהמדיח הכלים תקול, רעידת אדמה של ממש! שאני אשטוף?!  שבת שקטה ונפלאה לכולם. 

כשהוא מנשק אותי אני מרגישה שאני נמסה, חסרת אויר ולרגע אחד, רק לרגע אחד אני ללא מילים. ומי שמכיר אותי יודע שאין מצב שאני ללא מילים(פולניה). תמשיך  לחולל פלאים כמו שרק אתה יודע. מנושקת ונפלא לי. רק אומרת. 

מצחיק אותי או יותר נכון מצחיק אותי יותר שגבר, גברים מבקשים לקלר את עצמם אליי(נו, בין הסוגריים) שבכלל אין לי שמץ מי הם. ולמה?  כי בא להם להרגיש את התחושה. תחושה?  נו, באמת. זה ישנה משהו? הסוגריים הם אמירה, סוג של אמירה של שייכות כל שהיא. אני לא ממסגרת ולא מסתגרת, זה לא באמת משנה. ללכת בלי להרגיש עם. ולסיום מה שבטוח זה לדעת לשלוט בסוגרים. שלפוחיתי רגיזה משהו. 

יש לו המון ישיבות(בעבודה). אחת נגמרת ואחת מתחילה. כמה כבר אפשר לשבת?  מסתבר שאפשר!  ואני מתכננת לו ישיבה שבה הוא ירגיש אותי בתוכו, תתכונן. אלה יהיו ישיבות מאד.. איך לומר, חדורות וחודרניות מטרה. מפוקס?  נרגן?  תשוקתי? מסתבר שהכל יהייה שם. ואני, אני כבר מריירת מפה. זוממת עלייך.... מתוק. 

חומות של תקווה. שם הכל התחיל. בין החומות הבצורות. כשהגאות לאט לאט עלתה וכיסתה את השפל. קרוב קרוב למים שעולים על גדותם. חומות של תקווה שלאט לאט קיבלו מיימד אחר, שונה וככל שעבר הזמן כבר לא הייתה להן משמעות כחומה בצורה אלא תקווה להסיר אותן אחת אחת כל אחד מעצמו. חומות של תקווה לגשש האם וכיצד ניתן ואפשרי לדלג על הפערים, על החסכים, על כל מה שאנחנו סוחבים עמנו ומביאים אותו ליקום הזה שמחבר בין שנינו. חומות של תקווה זה גם לראות מעבר לאופק את הצורך להרגיש חמלה, תשוקה, אהבה. חומות של תקווה זה הפער הזה לבחון את ההזדווגות הנפשית והגופנית להתאמה מקסימלית. חומות של תקווה בתקווה ללא חומות. 

חייבת ולהבין יותר. התחושות המקדימות  שאני חשה לא מטעות  אותי. רק מחדדות אצלי את הרצון להיות ממוקדת יותר. לא מוותרת לו על החשיפה הזו, על המילים שצריכות להאמר למרות הקושי להגיד אותן. זו גדולה להיות חשוף בעיקר לעצמך ולהתעמת עם צרכייך, כמיהותייך, אכזבותייך ותשוקותייך. שני אנשים זרים שעד לפני שניה היו כזרים מוחלטים שמאחדים כוחות, שמנסים לגעת אחד בשניה מתוקף אהבתם  לבנות משהו שישרת את סיפוקם לגדול ולצמוח ביחד ולבנות קוביה אחר קוביה אותם כגוף אחד, ולהפנים  שגם בסופה וגשום זלעפות הם עומדים זקופים ומביטים ישר וקדימה אל עבר המחר. אז כן, חייבת להבין מה בנבכי הרגש והבטן,  במילים,  במעשים,  שבחרתי, שבחרת,  שבחרנו נכון... לשנינו.