מילים שמנסות לגעת...בנשמה

מה שמתחשק לי זה טיול. ביום הסגרירי הזה. באפרוריות  של השמיים. לנסוע לשם ולא באמת חשוב לאן זה לשם העיקר לנוע, לראות את הפריחה, מים ושמיים. כשקר אני פורחת, מחאה באנרגיות, כמו או בעצם לא כמו, אויר נקי לנשימה. זה בדיוק מה שמתחשק לי... עכשיו. 

רוצה להתמרח עלייך, כן ככה. להרגיש את את זעתך ניגרת ממך, מרטיבה את גופי. צליל נשימותך מעבירים ויברציות לנשמתי. לוחשת באוזנייך את כמוסות תשוקתי, לא נותנת לשום דבר להפריע למרקם העדין הזה של חיבור שנבנה ומתרקם ביננו. אל תבין שלא נכון, אתה יודע את הכללים, החוקים המאד ברורים ויחידים,ברגעים הללו אתה ממוקד אך ורק בי, נותן את עצמך ומעצמך בריצוי מוחלט ובהבנה שכשויתרת על היכולת להחליט בעצם זכית בחרותך לאהוב. עדיין מחכה בסבלנות.... לך. 

לפתוח את היום עם ארוחת בוקר מפנקת חברה מדהימה וקפה הפוך חזק. תענוג. זהו, עכשיו אני מוכנה להכנס לעבודה כי רבה היא ומאד מאד... מאתגרת. יום מקסים ומחייך לכולם. 

אף אחד לא ישכנע אותי שהקיץ הוא העונה הכי טובה. אף אחד. יוחזר החורף והקור לאלתר!  הולכת להתמזגן לי עד לא ידע. 

בכל אחד יש יופי. גם המזערי ביותר. בכל אחד אני מוצאת את היופי שלו שמייחד אותו. יופי חיצוני, פנימי, רגשי. מעטים האנשים שאני לא מצליחה לראות את היופי שלהם בכלל. יופי הוא הגדרה למעשה, לתחושה, לנגיעה. בכל אחד יש יופי למרות שחלקם אפילו לא מודעים לו, נסתר וחבוי עמוק בתוכם. יופי של האחד אינו דומה ליופי של האחר. אוספת את כל היופי הזה ונותנת לעצמי להנות ממנו. 

כשהכוכבים מסתדרים להם לפתע רעשיי הרקע נבלעים ולא נשמעים יותר. 

אחריי ארוחת ערב במסעדה צריכים קינוח מתוק, מה יותר טוב להכנס לקונדיטוריה בית קפה, חא רחוק מאזור מגוריי ולבחור משהו מתוק כזה שיעשה מדהים בפה. פה הבעיה. נכנסים לאותה קונדיטוריה מדהימה ונפעמים מכל היופי הזה, המתוק הזה. עוגות אישיות מדהימות, פרלינים מכל הסוגים והצבעים ממולאים בכל מה שחשקה נפשי. קרמל מלוח, תות, קפה, לימון, ועוד ועוד.. זה כמו ילד שנכנס לחנות צעצועים ולא יודע מה לבחור, מסונוורת לחלוטין. ואז מחליטה על כמה פרלינים מדהימים, אחד אחד ועוד עוגה כזו מפונפנת ועוד עוגיות(אני אופה ומכינה עוגות לא פחות טעימות). מכירים את ההרגשה ברגע של הנגיסה בפרלין שכל הבפנים נשפך החוצה?  כן כן, מתלקקת לי, ככה בדיוק להרגיש את כל הטעמים המיוחדים ההם ויותר... ברררר.  מספיגה את כל הסוכר הזה לגופי שמעלה לי בבת אחת את מדד האושר. עונג צרוף בהחלט. 

אין כמו שנ'צ של יום שישי שקר בחוץ. שעתיים של רילקסיישן גופני ומחשבתי. מומלץ. 

ניקוי רעלים. פעם באף פעם או לחילופין מידיי פעם שהם מצטברים ומציפים כל חלקה טובה. ניקיתי את הזוהמה שנספגה לתוכי ממך. התקלחתי במים רותחים, המון סבון עד שהרגשתי את עורי חלק ודק. ניקיתי את הזכרונות ממך שנערמו להם כאבן שאין לה הופכין. הסרתי את כל מסכת ההשפלות ממך ושרפתי אותן. זרקתי את כל הרגעים "המיוחדים" איתך וטמנתי אותם עמוק בחול. והבנתי שכל מה שהיה בעצם לא היה בכלל. והכל היה כדיי למלא את החלל כתחליף למישהי אחרת, בלתי מושגת. נקייה, נושמת ופשוט נפעמת עד כמה ניקוי הרעלים הזה משפיע ומרפא.

כשמישהו אומר לי שהכל מושלם אצלו אני לוקחת צעד אחד אחורה, מביטה בו וחושבת לעצמי, וואאו, הוא בורך. ואז לוקחת עוד צעד אחורה ושוב מביטה בו ועדיין נפעמת עד כמה טוב יכול להיות. ואז.. עוד כצה צעדים אחורה, מכניסה אותו לתוך הפריים שלי ורואה סדק ועוד אחד ועוד אחד. רואה את הזחיחות הזו הבלתי אמיתית בעליל שמסתירה את האין שלמות. העיניים לא משקרות, הגוף גם. ולמילים במקום הזה אין משמעות, מילים שלא אומרות מאום ואומרות בעצם הכל. אני לא מושלמת, מודעת למגרעות שלי, מודעת לחוסר והחסרונות שלי ומרגישה למרות ועל אף מיוחדת. אז גם אם לא מושלמים יש הרבה חן ויופי בזה.