מילים שמנסות לגעת...בנשמה

תופרת את ליבו לליבי. לכל תפר יש משמעות. לאט לאט, בעדינות, כמה שפחות להכאיב, כמה שפחות לדמם. תופרת את ליבו לליבי בחוטים צבעוניים שמאירים את עולמו. והוא, הוא עדיין לא יודע או מבין עד כמה עוצמה וכח יש לשניי הלבבות הללו. כל פעימה והמנגינה שלה.תופרת את ליבו לליבי  ושומעת את  נשימת הרווחה.... נשימתה של הכניעה.... לאהבה. 

להתעורר בבוקר ולשמוע את הגשם יורד במלוא ברכתו, אין הרגשה טובה מזו. להסתכל במראה ולראות את התספורת החדשה, להביט לתוך העיניים הירוקות ירוקות ולדעת שהיום הולך להיות יום מחייך מקודמו של יום האתמול. בוקר אור עולם. 

רואה את הטוב בתוכי, את ניצניי ההבנה שמותר ומגיע. נכספת לגעת ולדעת יותר אותי, את המנעדים העדינים שמזינים את רעבוני.... לאהבה. והוא... הוא  מצא לו את שביל הבריחה. 

יש משהו צורם באויר הזה. צורם וצורב. ושום דבר מזה לא קשור למזג האויר. סופה, יובש, קיפאון, הכל סטטי. ידוע וללא שינוי. לוקחת נשימה ושמה את  המסכה. והעיניים,  הן אומרות הכל. 

אז ככה זה עובד. בצורה מאד מסוכרנת בייננו,באופן מאד ברור וחזק שאני מתמסרת... אליו. אולי אני לא המתמסרת האולטימטיבית עם כל המשתמע מכך, אולי ההתמסרות שלי היא הרצון להראות לו עד כמה הוא חשוב ומיוחד בעיניי ולתת לו להבין, לתת לי להבין שבחדריי חדרים, במקום ההוא השקט והסוער גם יחד הוא המוביל. וכן, אני נותנת לו את עצמי בצורה הכי שקופה שלי, נותנת לו את התמסרותי עם כל החששות וכל הרצון להוכיח לי ולו עד כמה נעים לנו עד כמה נפלא לנו המקום הזה. כשניי שותפים לאותה הבנה, תשוקה להוציא מאיתנו את המירב והאושר מכך. אז כן, אני מתמסרת אליו, לאדם שהוא, לחבר שהוא ולגבר במלוא המובן שהוא. והוא לוקח אותי למחוזות שלו, למקום ששם הוא מביע ומרגיש אותי,נאנקת, כואבת ועטופה בו זמנית...בו.מקום ששם הוא מרגיש הכי בית. שלו בהתמסרותי.             

כשאני מסבירה לו שליטה מה היא. כשאני חושפת בפניו את רזי הכישוף הזה, כשאני מראה לו פיזית ומעודדת אותו לנסות, לחוות, להוציא ממנו את כל התשוקה הזו החבויה בתוכו, שלא אתפלא שיום למחרת אני צבועה בכל צבעיי הקשת. מסתבר שההסברים שלי היו מאד מדוייקים. ועכשיו בוא לנישוק והחלפת מיצים כמנהג בפולניה. נרגנת. 

מה נסגר עם הסגר?  היתכן  מצב שבו תאוותי תשאר רק בידי?  או שנשאיר אותה לבד יתומה עד יעבור זעם?  דילמה קשה. הלו, אני מדברת איתך, כן אתה ואל תחשוב שאני לא רואה את החיוך שלך עד לפה. רואה לך העיניים וכמעט רואה את הכל... נרגנת לשניה וחצי. 

הדיוק הזה כשאנחנו נוגעים אחד בשניה. הנקודה הזו שגורמת לנו לאתחל את עצמו כל פעם מחדש. הוא יודע בדיוק מתיי לאזן את המרקם הזה ביננו מתוך הבנה שאותה הרמוניה מטורפת קיימת בגלל ובעיקר היותיינו מחוברים בחברות ריגשית ואינטימית גם יחד. אחרת שום דבר מאותו דיוק חייתי, תשוקתי, ריגשי לא הייה מתקיים. מתברר שגם הנגיעות המרפרפות, נוגעות לא נוגעות מרטיטות את מנעד הצלילים שבלב.