מילים שמנסות לגעת...בנשמה

אתמול היה אחד הימים שמחכים שיגמר. מחכים לשים את הראש על הכרית הרייחנית ולשכוח בכלל שהוא היה. ואז.. תפנית בעלילה. איתו, בלילה, יושבים על חוף הים, קר, קפה חזק, חיבוק ומדברים.מדברים ומתנשקים. מוצאים את כל בג'יפה שהצטברה מהיום הזה. וזה נעים, מרגיע, מעורר חושים ושפתיים ומעבר. 3וחצי שעות של אויר נקי, זרועות שמחבקות, צחוק מתגלגל, חפרנות.... והוא. המון ממנו. מהאדם שהוא, מהגבר שהוא ומהיותו רגיש ונוגע כל כך.. תודה. 

נפעמת מעצמי. שנים שאני חיה במן סחרור של החיים. ימים טובים ומחייכים, ימים שהם קצת פחות. כותבת את עצמי, על עצמי ועל הסובב אותי. האינטימיות שלי תמיד נשארה בגדר שלי ושלי בלבד. מרגישה עכשיו אם זה בגילי היותר בוגר או בהלך החיים שאני יותר ממוקדת, אחרת. תשוקתית, נסערת ונותנת לאחרים לחדור  את השיריון העבה שפיתחתי עם השנים. נותנת לעצמי לחוש, להרגיש ולעשות את אשר נמנעתי מזה שנים. נהנת לתת את עצמי לעצמי בחוויות חדשות. כבר לא נחרדת להיות נחדרת גוף ונפש. כבר לא עוצרת את המהווים הכמוסים שלי בלהיות אשה בשלה עם צרכים של תשוקה. יודעת שיש תמיד מי שישמור עליי, יגן עליי שאאבד לרגע בשביל הבריחה. לאט לאט משרישה שורשים וצומחת לאותו פרח הורד  כמעט ללא קוצים. פורחת. 

ככה אני רוצה לפתוח את השנה החדשה.

חמש בבוקר, האור לאט לאט מציץ לו מבעד העננים והירח, הירח מחייך אליי. שנה אזרחית נפלאה לכולם.

הנה דוגמה למישהי שתמיד שומרת על עצמה.

רוצה להעלות פה נושא. תשוקה, אהבה, חשק בגיל היותר מבוגר. אז כן, יש את אותה התרגשות של גיל העשרה אבל אחרת, יש את אותו רצון וצורך להיות חלק, להיות אהוב, נאהב, אוהב, אבל אחרת. זה משהו עמוק, מושכל, נוגע בנקודות רדומות שכבר מזמן שכחנו מקיומן. התשוקה מגיעה דבר ראשון מהראש ולאט לאט זורמת פנימה לתוך הנפש. היכולת להבין את עוצמת הסערה, את היופי שבה, את הרכות המתמשכת בנימייה. כן, אני תשוקתית, כן, אוהבת את החיבוק והמשיכה ההיא בדרך למגע שחודר אותי עמוק. כן, אוהבת את כל המחמאות שמסביב, את כל תשומת הלב שמתלווה איתה. מסעיר אותי החיוך, הנשימה, המבט, הגעגוע. לומדת את עצמי כל פעם מחדש, מזכירה לעצמי שהדרך לשם לא פחות חשובה. משתוקקת..

לפעמים כשכל הדרכים חסומות והמעברים אינם עבירים, הדרך היחידה לגעת זה ההרגע המוחשי כל כך של זכרון יום האתמול. נוצרת ואוצרת רגעים... בתוכי.         ומחר... יום חדש בפתח. 

זה התחיל לפניי שנתיים לערך. הוא חמוד אמיתי, באמת. מפה לשם, משם לפה אותו חמוד סורר החליט את החלטותיו ורצונותיו שלא ממש הסתדרו עם רצונותיי, החלטותיי. וככה מצאנו את עצמיינו ביחד לעיתים(רחוקות)  כחברים. מדברים על דא והא ועיניינים על משקעים ברומטרים.וככה מצאנו את עצמיינו מקשקשים ובעיקר צוחקים על החיים. ואז יום אחד ערפילי הוא מספר לי שהוא באפטר שוק בחיו ואני כמובן לא נשארת חייבת ומשתפת אותו שאני באפטר שוק בחיי. מה עושים כדיי שהשוק הכואב יהייה שוק עסיסי של כבש למשל?  מתכננים פיקניק!  אני זו המארגנת, מכינה מטעמים, נותנת הוראות הפעלה לגביי הטרמוס של הקפה המיוחל. הוא הנהג, אני זו שיושבת לידו, מברברת את בירבוריי(שלא תבינו לא נכון, הוא מת על הברבורה הזו המברברת). נוסעים, מגיעים. מפה נפרסת, האוכל נערם על השולחן. טעיםםםם. הכל! כל כך רגוע ושלוו, כל כך סוער ומרייר. פקניק כהילכתו. השוק נהפך לאפטר, החיוך זרח,יום מיוחד עם איש מיוחד עם אוכל מיוחד, והכי חשובה הידידות המיוחדת שלנו. לפעמים לא צריך לחפש רחוק. הנה אמרתי. תודה לך על היותך בחיי ברגעים הללו ואלה שעוד יבואו. 

אז צחקתי.

לגברים שביננו אנא הצמידו לכם שומר ראש.