מילים שמנסות לגעת...בנשמה

זה התחיל לפניי שנתיים לערך. הוא חמוד אמיתי, באמת. מפה לשם, משם לפה אותו חמוד סורר החליט את החלטותיו ורצונותיו שלא ממש הסתדרו עם רצונותיי, החלטותיי. וככה מצאנו את עצמיינו ביחד לעיתים(רחוקות)  כחברים. מדברים על דא והא ועיניינים על משקעים ברומטרים.וככה מצאנו את עצמיינו מקשקשים ובעיקר צוחקים על החיים. ואז יום אחד ערפילי הוא מספר לי שהוא באפטר שוק בחיו ואני כמובן לא נשארת חייבת ומשתפת אותו שאני באפטר שוק בחיי. מה עושים כדיי שהשוק הכואב יהייה שוק עסיסי של כבש למשל?  מתכננים פיקניק!  אני זו המארגנת, מכינה מטעמים, נותנת הוראות הפעלה לגביי הטרמוס של הקפה המיוחל. הוא הנהג, אני זו שיושבת לידו, מברברת את בירבוריי(שלא תבינו לא נכון, הוא מת על הברבורה הזו המברברת). נוסעים, מגיעים. מפה נפרסת, האוכל נערם על השולחן. טעיםםםם. הכל! כל כך רגוע ושלוו, כל כך סוער ומרייר. פקניק כהילכתו. השוק נהפך לאפטר, החיוך זרח,יום מיוחד עם איש מיוחד עם אוכל מיוחד, והכי חשובה הידידות המיוחדת שלנו. לפעמים לא צריך לחפש רחוק. הנה אמרתי. תודה לך על היותך בחיי ברגעים הללו ואלה שעוד יבואו.