יום שישי בעבודה
תחושה מוזרה ולא נעימה, משהו עומד לקרות
הבנות שואלות אותי מה עובר עליי, משיבה שעומד לקרות משהו
מן תחושה כזו
שבת, 10 בבוקר טלפון מהבן שלי, אמא, אדר נהרג
כאילו לא מבינה, כאילו לא שמעתי, שואלת שוב
והוא שוב אומר, אמא, אדר נהרג בעזה, הוא איננו עוד
אדר שלנו , החבר הכי טוב של הבנים, בן שלי בהמון מובנים
איננו.
והלב מפסיק לפעום, ומן סחרחורת נוראית מסביב, עירפול של תחושות
אדר איננו.
והדמעות זולגות מעצמן, והנשימה מתקצרת
אלוהים, מה עושים עכשיו?!
הילד נער גבר הזה , האיש בעל אלף הפרצופים
עם עדת מעריצים אין סופיים, הכי מצחיק שהכרתי
איננו.
עלם חמודות מדהים שתמיד עזר, התנדב, נתן כתף לכולם
והיו רגעים שהוא הגיע לבקר רק אותי, אמר לי, באתי אלייך לחיבוק נשיקה
ושיחה מבלב אל לב
בן שכזה, חבר, הכי חבר , ובניי מרגע השמע הבשורה במרה
התכנסו להם עם משפחתו שהם חלק מהם, מחבקים עוטפים את ההורים, את האחים
ולא עוזבים, שעות על גביי שעות יושבים עם כל האנשים
יום ראשון
הלוויה
אלפים מתקבצים, מלווים אותו בדרכו האחרונה
ובני יקירי מספיד על קברו דבריי אהבה
ואין אחד בכל אותו המון שעיניו נשארות יבשות
כמה אהבה יש לעלם החמודות הזה
ואתה אלוהים,
כן
אני מדברת אלייך,
מה חשבת לעצמך?
מה עבר בראשך כשלקחת מאיתנו את אדר?
ואתה שותק
ותשובות כנראה לך אין.
אדרי
ילד מקסים ומיוחד שכמוך
תשמור עליינו מלמעלה
ותביט למטה ולו לרגע, מלאך
ותראה עד כמה אנחנו מתגעגעים אלייך
אוהבים אותך
נזכור אותך תמיד
לעולם ועד
