מילים שמנסות לגעת...בנשמה

חוזרת מביקור חולים משפחתי, השעה 23:30 בלילה, מחנה את האוטו, והולכת לכיוון בית מגוריי.  עולה לקומה הראשונה ושומעת דפיקות עזות וחזקות על אחת מדלתות השכנים. מישהו מנסה להכנס לשכנים שהיו או לא היו בבית. ופעמון הדלתם מצלצל והדפיקות נהפכו כבר למהלומות על הדלת, חזקות ומאד ממוקדות. ולרגע לא מפסיקות. ואני, גיבורה שכמותי, לפתע בשבריר שניה חרדה חדרה לגופי, מה פה קורה פה!? החלטתי שהפחד משתק מידיי כדיי להגיע לדירתי בקומה ממעל. כל עוד רוחי בי יצאתי מפתח הבניין, ואין איש ברחוב, נפש חיה, דממה.  יש לציין שכל מה שעלה במוחי הקודח היה להתחבא בבית הקרוב ביותר. לא איבדתי עשתונות והתקשרתי לבני יקירי, גבר שבגברים. והוא באותו הזמן היה אצל חברים. לא עברו 5 דקות ו-10 גברברים יפים מדהימים בשנות אמצע שנות העשרים לחייהם הופיעו כדיי לשמור בגופם ובנפשם על אמא אווזה. הם עלו ובדקו את השטח, כנראה שבזמן שהתחבאתי בבית הסמוך אותו מפגע הצליח לנוס על נפשו, זה לא מנע ממני להיות ולו לרגע נפחדת עד מאד. חבורת הגברברים עשו סריקה ורק לאחרייה נכנסתי סוף סוף לביתי הקט, חוויה לא נעימה בעליל. והנה הסתיים לו עוד סיפור לפניי השינה לשעת לילה מאוחרת.  לילה טוב וחלומות נעימים.