לפני 12 שנים. 25 באוגוסט 2012 בשעה 0:48
"אני אכתוב לך את זה אחר כך".
אני לא מרוכזת, אפילו לא מתחילה להבין עד כמה המשפט הזה פשוט.
אני לא מרוכזת.
אני מרחפת בגובה לא נכון, מבולבלת מכל מה שרציתי לומר, לבקש ולא הצלחתי,
מכל מה שהייתי אמורה לעשות וסרבתי;
מתוסכלת, אני איני מבינה ומתנגדת.
עד שהוא כותב. בעור. עלי.
זה רעיל?
בבית, משננת את הכתוב.
אחר כך, במקלחת, מצפה לראות את הצבע יורד, מתערבל עם המים וקצף הסבון, זולג במורד הרגליים, נמחה כלא היה.
אינני מקרצפת.
מופתעת, מגלה שהרוב שרד.
מבולבלת.
זה הוטמע בי? זה חלק ממני?
אז מדוע איני יכולה לכתוב?!
