ערב שבת.
הארוחה תמה מזמן. הנרות כבר כבו. שוחחנו, התווכחנו, צחקנו ויצאנו למכונית בדרך הביתה.
בעלי מפנה שימת ליבי לאדם במדים, עטור דרגות סרן, העובר לידינו. תיק גב גדול בידו האחת, פלאפון ביד השניה וכיפה על ראשו.
בהמשך, כשאנו נוסעים, חולפים בסמוך לאלעד, מכונית תקועה בצד הדרך. לידה, אישה בחצאית ארוכה ושביס חובקת מתני גבר לבוש מדי צה"ל, פניו עטורות זקן
וכיפה לראשו. מי שעצר רכב שיסייע להם, בעומדו בצד הדרך, חובש כיפה גם כן.
התרגשתי.
אלו הם היוצאים תוך אמונה בצדקת הדרך. חרף השבת, יוצאים הם למלחמת מצווה.
יוצאים להגן על ביתם, עמם ומולדתם וברי שאין זו לשון מליצה עבורם.
מדברים על אחוזים גבוהים של היוצאים לקורס קצינים בקרב חובשי הכיפות הסרוגות*, על אחוזים גבוהים ביותר של מתגייסים לקרבי מקרבם*.
איני יכולה שלא להסיר בפניהם את הכובע בהערכה ובתודה, על כך שלא התכסו באיצטלה של "תורתם - אמונתם",
אלא שידעו לשלב תורה עם דרך ארץ ולהיות, יותר מאשר רבים אחרים, מופת לעשיה למען אחרים גם כן.
ברכת "לילה שקט" זה חלום או אפשרי?
נ.ב. אין באמור כדי לגמד דבר מפועלם המבורך של אחרים שאינם חובשי כיפות סרוגות.
* אינני יודעת מהם הנתונים המדוייקים.