דופקת את הראש בקיר.
- אני רוצה לרקוד.
אני רוצה לרקוד!!!
- אז לכי לרחבה, רקדי, התעלמי מכולם, את רובם אינך מכירה, רקדי.
- אך המצלמות.. הן תתעדנה את התנועה שלי.
בורחת אל מחוץ לטווח שלהן
וחשה חשופה מידי, בולטת דווקא בהיותי בצד, בנפרד, נעה.
נסוגה לאחור, רוקדת ליד השולחן, מאחורי הכסא, מפריעה למלצרים לעבור.
רוקדת לעצמי, מוצאת לפרקים תעסוקה לידיים, רוקדת עם תינוקת. ביטוי למבוכה?!
- זה לא אני. זה לא הריקוד שלי. זה לא איך שאני רוצה לרקוד.
אני רוצה לרקוד.
אני רוצה לרקוד.
לא לחשוב איך זה נראה מהצד, לא לחשוב איך, לא לחשוב, לא!
לרקוד מחייכת, רק כי נפלא לי, עד אפיסת כוחות, עד שהחיוך לא ימחה מהעיניים,
לרקוד בלי מודעות, בלי מסגרת, רק זרם מוסיקה עובר כמו חשמל דרך הגוף, מניע, מתלטף, גלים שוטפים לתוך אדוות ידיים,
בסים מקפיצים את הרגליים. לחוש בלי לחשוב.
אינני שם, אני רק תנועה, רק רוח, רק שטף. רהוטה התנועה, נטולת הכרה.
לקרוע את הרחבה?!
- לא אני! אני לא יכולה!
ואז היא אומרת לי: "אני מסתכלת עליך כל הזמן, את רוקדת כל כך יפה. אם הייתי יודעת לרקוד כמוך, כבר מזמן הייתי שם ברחבה.
אבל את אמיצה. גם לרקוד כאן, מאחור, לא הייתי מעיזה".
ואני, אין לי מושג על מה היא מדברת.
