החלטות

עמדתי אדמת הטרשים הצחיחה.רעד עבר בגלימתי כשהמשכתי במסעי לעבר תהום הנשייה.אינני זוכר כמה זמן עבר.רוח הרעידה את בגדי וסחפה אבק במערבולות קטלניות.אבל אני המשכתי נחוש במסעי.שום דבר לא יזיז את אמן הצללים ממטרתו.להציל נשמה.אני ידעתי שאני חשתי כלפיה דברים שלא ידעתי שאפשר לחוש.דמי בער בפנים...יכלתי להרגישו מבעבע.זעה מבורכת וצוננת נטפה על מצחי.רגשותי כלפי צרבו בחזי כמו ברזל מלובן.חייכתי לעצמי במרירות כשהסטתי את גלימתי השחורה."עכשיו היא מענה אותך"שמעתי קול זדוני לוחש במוחי.מצאתי אותה עומדת ליד נהר של מים אפורים,שקטים במעין אוירה של שקט מאיים,תפאורה קפואה אך עדיין חשתי את ריחה ואף כמעט לחוש את חמימות בשרה או מה שנשאר ממנה.זעקתי לעברה את שמה.היא הסתובבה קמעה עם חיוך מעוקל ומריר ובלשון מושחזת וקרירה אמרה לי "איחרת"....עיניה הכהות מביטות בי.עיניים שהצליחו להפיל אותי בפח.התקרבתי אליה בעדינות מיישר את עיני הפלדה האפורות שלי בקו ישר איתה.אני אוהב אותך אמרתי והאהבה הזאת מעכלת אותי.היא הסתכלה בחזרה וחייכה חיוך קטן ומקסים ששמור למקרים מאוד מיוחדים ודיברה בקול עדין והססני כפי שתמיד זכרתי..."יקירי אני מאמינה לך באהבתך אלי אבל זה לא משנה כלום כי לעצור את הסחף לא תוכל".תפסתי אותה בכוח בגלימתה הארוכה והחומה ונענעתי אותה בכוח ביודעי שרק כך אצליח לתפוס את תשומת ליבה.להעיף ממנה את הצללים הכבדים שמעיקים על נשמתה."אדרין...אני סובל בשבילך" אמרתי בקול יציב עם רעד קל."אני נשרף בכל רגע על המוקד".אני מוכן לתת לך את הלב שלי והנפש שלי."מדוע את לא מוכנה לקבל את זה שלמישהו איכפת ממך בעולם הזה " שאלתי בכעס.היא הסתכלה בי במבט אוהד אך עם שמץ של לגלוג כמו שתמיד היה לה."אנחנו לא דומים".אתה לא מכיר אותי כמו שאתה חושב....." "באמת?" סיננתי בזעם קריר ותפסתי את הגלימה שלה ובכוח זרקתי אותה למיים שם היא נבלעה לאיטה במים המוזרים.נגלה לפני גופה העירום הלבנבן...בוהק בשמש אך מלא צלקות וחתכים שעוד לא הספיקו להיסגר.... הסתכלתי בזעזוע קל ודמעות נצצו בעיני ואמפתיה כבדה החלה מציפה אותי.איזה גיהנום נורא עוברת הילדה הזו.מדוע בחרה לעצמה את דרך ההרס כשהיא לא סיימה את תפקידה בעולם.היא הצטנפה ליד סלע גדול וחד וחיבקה את שדיה והגנה על עצמה מפני הרוחות הקשות כשבידיה נצץ משהו.פגיון הרהרתי באימה.פעלתי מייד כנשוך נחש.תפסתי את ידה בחוזקה והפלתי את הסכין.עדיין החזקתי אותה חזק,מפחד שתחמוק לעבר המיים העכורים שהחלו להעלות אדוות שטניות."את רוצה כאב" אמרתי בזעם בעודי שולף מהיד השנייה את השוט שלי."הנה לך".הנחתתי את השוט בעוצמה למרות שבפנים הרגשתי שבר עמוק.הרגשתי צריבה בחזה.השוט שרק את שריקת הנץ שלו ונשך את בשרה משאיר שובל אדום כהה עם קילוח דק של דם.מעוצמת המכה כמעט נפלה אך בזכות ידי האיתנה היא נשארה לעמוד.היא הסבה לעברי מבט צעוף בכאב ודמעה אחת שזלגה מעינה השמאלית."בבקשה "היא אמרה,"אני לא פוחדת אני לא רוצה שאף אחד יחשוב עלי".שמטתי את השוט והסרתי את הגלימה וחיבקתי אותה בחוזקה."לי אכפת ממך...אני רוצה להיות המשענת שלך.חלקי איתי את הסבל שלך.אני לא אסלח לעצמי לעולם אם אני אראה אותך הולכת בנתיב המתים החיים"אמרתי בשקט חד."את יודעת מה הדבר שייסר אותי כל הלילות"? שאלתי בזעם עצור.היא הנהנה בשקט כמבינת דבר."העובדה שלא באת אליי ברגעים הקשים ביותר שלך ונאלצתי לשמוע את זה בדרכים אחרות"...סיימתי בעצב קודר.רק משפט אחד היא אמרה במקום הלוהט ההוא,שנחקק בבשרי כמו חותמת לוהטת.,תוציא אותי מהראש שלך,זה יקל עלינו רק אז אחשוב עליך... אבירי השחור והתמים"היא חיכה חיוך של כאב ששבר כל צחוק בעולם."אם כך....קולי היציב כמעט ונקרא לרסיסים "אאלץ לראשונה בעל כורחי לעזוב נשמה יפה בעולם אכזר".חייכתי בכאב..."להתראות אדרין אהובתי".ובעודי הולך ולא מסתכל לאחור כמפחד להפוך למשל אשת לוט.לבי התקשח אך נשאר בו חור בוער לעד.עיניי מלאו דמעות ....דמעות של דם.דמעות שורפות.לאחר הליכה קשה ומאומצת שנראתה ארוכה כמו ציר החיים הסתכלתי שוב לאחור.... מעולם לא הפקרתי אדם מאחור.....