כשאני כותב שורות אלה אני מרגיש רוממות רוח מהולה בכאב.מבצר הקרירות שלי נשבר.אבנים קרות של שחם כיסו אותי במשך כמה חודשים,יוצרים חומה נשגבת של זעם עם סדקים של ציניות.טוב לי כך.לא רוצה לתת לרגשות שלי לצאת החוצה.נותן ליצרים אפלים לדבר במקומי.רודה באנשים,חבריי היקרים שנפגעו לא פעם מתחושות הנקם שלי.יצר השליטה שלי מתעורר.התאווה האפילה לחוסר אונים של אחר.החיוך המעוקל שלי שתמיד מגלה את צד ימין הבהיר שלי ומשאיר את צד שמאל מתחבר לצל שבי.בתוך השיש השחור והמבריק של נפשי,תמיד בלטו פסים מבהיקים של רגשותיי האחרים.האמפתיה והחמלה משולבים באהבה נאיבית אשר לא פעם נצרבתי ואשר חרצו בי צלקות בתוך השחור המבריק והמושלם.מעולם לא התיימרתי להיות סאדיסט או חסר רחמים.אך החומה המשיכה להיבנות.מנגנון הגנה יעיל.אינך יכול להיפגע ממה שאינך מרגיש.צריח מבוצר של אנוכיות קרה,אדישות קפואה,וזעם רותח.אולם נשמה אחת שייטה לה בתוך החומות.נאחזה בהן ולא הירפתה.נפש מצולקת עם הרבה רגש טהור וחמים.שרטה בכוח בציפורניה את קיר הפחם.אבן קטנה אחרי אבן קטנה שהפכה למפל אדיר ומתגלגל של אבנים.הוציאה לחופשי את הנחל הרטוב של רגשות טהורים על פני האבנים היבשות.שתתה אותה נשמה מתוקה ממימיי ורוותה מהם.הרחיקה עננים של קדרות.התמכרה אליי ושייכה עצמה אליי.מקבלת את זעמי ורצוני הבלתי מעורערים ביחד עם חמלתי ואהבתי.אכן...רק דמעות חמות וכנות מלטפת יכולים להמיס מצוקים של קרח.תודה לך יקירתי.על רגעים גנובים של אושר :)
לפני 20 שנים. 3 בספטמבר 2004 בשעה 14:15
