כשאת סובלת אני מתייסר איתך.אך את לא רוצה שאני אבוא אלייך.במין עקשנות ילדותית ונאיבית התחננת לפניי שלא אראה אותך במצב כזה.הייתי במצבים יותר גרועים אני מטיח בך בחוסר סבלנות,אני חייב להיות לידך.אך את עומדת על שלך.תחנונים לא יעזרו אני עונה בקרירות מכוונת.בקושי רב מצליח לשמור על פאתוס למשמע קולך החלש והרפה.את מבקשת ממני סליחה.לא רוצה לאכזב אותי בשום מחיר.את רוצה שאראה אותך בשיא כוחך ויופייך.את פוחדת לחשוף בפניי את חולייך וחולשתך.אולם בעיניי יקירתי החוזק שלך יבוא ממני.אף דום לא יוכל לעמוד מהצד כששיפחתו סובלת.אני רוצה לערסל אותך בידיי ולטפל בך כאילו היית שוב ילדונת שזקוקה להגנה.לוחש לך מילים רכות באויר,מסתיר את הקשיחות שלי ומכריח אותך לנוח.את יודעת שהייתי חוצה מרחבים רבים להיות עכשיו לצידך אבל ההפצרות שלך עושות את שלהן.אם אני מנוע מלגשת אלייך לפחות תני למילותיי לרפא אותך... שיפחתי המתוקה
לפני 20 שנים. 7 בספטמבר 2004 בשעה 15:50
