לפני 13 שנים. 25 בדצמבר 2010 בשעה 12:16
הנה את שם בשפתיים אדומות
גופך ערום ולבן, חיוור וכמהה ליד חומדת
קטפתי את צווארך בכפפות שחורות
קוצייך פצעוני, ידי מדממת
דמעה קלה על יופייך
זעם על הבל הזמן
שפה מדמדמת
גוף מתעוות בכאב
נשמתי צוחקת ללא רחם
תולש כסות כותרתך בכוח תאב
הנה נבלת, רק דם החיים צובע את לחייך
גופך קטוע מדרדרייך
ורק בכי כבוש שואל, "מה עוד אוכל לתת ולא לקחת?"
סב על עקביי
שקט ועדין, מלהט בשפתיי
"את מותך, כסות נשימותייך"
ורד אדום היה שם, יפה ואציל
ועתה ערום מעלי כותרתו
שוכב ללא גיל
מתמסר לאדמה בוכיה ללא צליל