עצוב לראות לכמה אנשים כואב ונשבר הלב באתר שלנו.
אכן הלב נחמץ מהפוסטים העצובים שנרשמים בקצב של מכונת ירייה.
פעמים רבות אנחנו שואלים את עצמנו,האם יש טעם להעלות פוסטים כאלו חושפניים,אינטימיים ופגיעים?
יש רבים מאיתנו שלא היו עושים זאת או שרושמים בדרך עקיפה ומוסתרת יותר את רחשי ליבם.
אולם עליי להודות שיש לעיתים טעם לכך כיון שזו דרך ההתמודדות של אנשים אלו עם העצב הגדול בליבם.
הצורך בתשומת לב,אמפתיה ואף לעג או כעס על תגובותיהם נחוץ להם כאויר לנשימה.
לעניות דעתי צורך זה נובע מתוך בדידות נוראית ומתוך רצון עז לקבל גושפנקא על הקיום שלנו בעולם אכזרי של מדיה מגנטית שלטת.
חברויות פיזיות,נפשיות ואמיתיות מפנות דרכן פעמים רבות לצ'אטים ריקניים ורגשות מצטמצמים ללייקים גרפיים.
אך זוהי הכניסה שלנו לעידן חדש ואין ברירה רבה אלא לקבל עלינו אותו ולהתמודד מציאות חדשה, וירטואלית או ויזואלית.
למצוא את העומק בתוך הרדידות ולאתר את הפנימיות בתוך כל החיצוניות הדו מימדית יהיה הרבה יותר קשה.
לעיתים אני מרגיש שאני נלחם בתחנות רוח עם אנשים באתרים כיון שהם בעצמם נמצאים בעולם הוירטואלי ולאט לאט מאבדים את העומק הנפשי שלהם ונכנעים לשטחיות.
כשאתה מצליח לראות את הנפש הפנימית ולחוש את החום באדם המצוי מולך דרך צג המחשב והוא מצליח לראות אותך,הרי שאתה מרגיש תחושת ריחוף עד כדי כך שאתה ממש יכול למשש את המחשבות שלו והוא יכול את שלך.
זה שווה את כל התסכולים שחווים בכל האתרים הפייסבוקיים וההכרותיים למיניהם כולל האתר הזה.
סבור אני שהנצחון האירוני שלי על השטחיות האינטרנטית נעוץ בעובדה שדווקא רוב החברים הטובים והאמיתיים שלי, מקורם באתרים השונים ששוטתי בעבר ובהווה.
חמימות בעת הצורך תגבר על שטחיות 😄
כולכם מוזמנים לעשות לי לייקים. התמכרתי אליהם
לפני 12 שנים. 11 בדצמבר 2011 בשעה 10:36
