חדר כושר 1
באמצע האימון מתקרב אליי דוס Out of nowhere, מסתכל עליי בהתרשמות ואומר:
"אמרו לך פעם שאתה דומה לטום קרוז"?
בשבילי זו מחמאה להיות דומה לטום קרוז, כמובן שאני מתכוון לתקופה הצעירה יותר שלו לפני שהתחיל להיות קצת קוקו
עם כל השיט של הסיינטולוגיה. האמת יש דמיון.
אני מסתכל קצת מופתע, שוכח להשלים את הסט ואומר "תודה על המחמאה".
הדוס עם חיוך רחב על שפתיו אומר: "לא לא, תודה לך!" ומשאיר אותי עוד יותר מופתע ועם תהיות של: "איך הוא יודע מי זה טום קרוז?"
מעלית
שעתיים אחרי הסצינה מחדר כושר 1, אני פוגש את השכנה במעלית, היא מסתכלת אליי מחייכת, אני מחייך אליה בחזרה בתמיהה
של: מה עובר בראש לשכנה הקוגרית שתמיד אוהבת ללבוש בקיץ שמלות מיני קצרות מידי שלא תואמות את העובדה שהיא בעשור השישי לחייה? המעלית נפתחת ואני מתחיל לזוז לכיוון הדלת כשהיא קוראת מאחוריי: "אתה יודע שאתה דומה לאחד הבנאים?" ואני רואה שהיא מתחילה להעלות בראשה את כל הבנאים ולזמזם שיר של אחד מהם. אני משלים אותה: "התכוונת למאיר בנאי?" "כן כן" היא אומרת בחיוך לפני שהמעלית מנתקת את השיחה הכל כך מעניינת. אז אני דומה למאיר בנאי וטום קרוז בנשימה אחת. כנראה שהדוס ניסה להתחיל איתי.
נשלטת קטנה
כל כך צעירה וכבר עברה הרבה בחיים. חיוורת עם עיניים בהירות וצנומה, מזכירה בובת פורצלן. החיוך שלה הוא תערובת של מתיקות ותמימות עם עקמומיות קטנה של מרירות המרמזת על פגיעות שחוותה בעברה. האמפתיה יוצאת אליה ויש לך רצון פשוט לחבק אותה ולהשכיח את הכאב. אמרתי לו שעליו להשגיח עליה בעשר עיניים כדי שזאבי הקהילה לא יפשטו את עורה מעליה. קראתי כבר יותר מדי סיפורים על נשלטות צעירות שפירקו אותן לרסיסים. הוא אמר שהוא לא עוזב אותה, תמיד משגיח עליה, תמיד איתה. הוא בין השולטים היחידים שאני סומך עליהם באמת. הוקל לי. אני יודע שהוא יבנה אותה מחדש. מחזיק לך אצבעות אחי.
חדר כושר 2
לפעמים בימי שישי אני רואה אותה. גוף אתלטי וחטוב, עור שזוף, עיניים כהות מחייכות וממזריות, שיער אסוף ,אבל יש עוד משהו שלא ניתן להתעלם ממנו, קעקוע גדול של צמח מטפס שמתחיל מאיזור המותן הימנית ומתפתל לאורך כל הגב עד השכם השמאלית. יש לי חולשה לנשים עם קעקועים גדולים. אני כבדרך אגב מסתכל עליה,היא מסתכלת חזרה ומחייכת. בזמן שנועלים מבטים,שאלה אחת עולה בראשי: האם היא משלנו? לא? עוברים בתרשים זרימה לאופציה החלופית: להזמין אותה לסשן הכרות בבית קפה. שוב אני שוכח להשלים את הסט.
לבנון
בדרך לפתיחת ציר נוסע עם האכזרית בדרך לבופור. אני מתמקם על הכבש של הנגמ"ש, אפוד קרמי כבד מכביד עליי מאוד. לא נורא, תמיד רציתי להרגיש כמו אביר במאה 12. נשק עם כוונות דרוכות,מחסנית כפולה בהכנס,ניצרה פתוחה. הקסדה מכבידה על הראש שבכל מקרה כבד ממחשבות. מנסה לאתר בשיחים של צידי הדרך חיזבאלונים שיכולים באמצעות טיל אחד להרים לאויר את האכזרית. חושב מחשבות במהירות מסחררת. קור מקפיא חודר והאצבעות נדבקות למתכת הקרה. מסתכל על העשן של האגזוז וסימני הזחלים של הנגמ"ש על האדמה הבוצית ורואה בהם את הילד התמים שהשארתי שם.
קרשנדו
זה מתחיל מרצון שלך לצומי והופך מבלי שהרגשתי לסשן חושני. אני מדבר בשקט נחוש וחזק את מילותיי,מרגיע את הסערות שבך. ידיי מצליפות בחוזקה בקצב סדיר על ישבנך המאדים ואת לאט לאט נכנסת לטראנס. מדי פעם אני שם את ידי בחוזקה כנגד לחייך כדי שתרגישי אותי. אני עוצר את הספאנקים ואומר לך לפסק את רגלייך,את מסתכלת אליי בחשש ואני אומר לך בעדינות שתסמכי עליי,כי את יודעת שלא אפגע בך כי אני אוהב אותך. את מהנהנת אליי חרישית, מפסקת את רגלייך וחושפת את הכוס היפהפה שלך שמיד זוכה לטיפול של ספנקים ועיסויים מידיי. גופך נע בהתאם להצלפות הקטנות של ידי השמאלית וזו הימנית מחדירה אצבעות לפיך. כשאני מוציא את אצבעותיי, את אומרת בקול קטן ומתוק "אני אוהבת אותך מאסטר".