אבא שלי היה מנהל את אחד ממקומות הארקייד הכי מוכרים בת"א והפופולרים בתל אביב.
הייתי נהנה ללכת איתו בשבת בבוקר,
לקבל חופן אסימונים (יותר גדול מהראש הקטן שלי) שהיה מפיל לי את המכנסיים מהמשקל והייתי משחק עד שהיה הזמן שלו לחזור הבייתה לאכול ולנוח לפני שהוא חוזר למשמרת ערב.
בסביבות גיל 10 התחלתי להתעניין במשחקי המכות אבל לא ממש שיחקתי הרבה כי תמיד היה תור של אנשים בני 20-30 וילד קטן מעדיף לשחק במשהו אחר ולא לדחות סיפוקים.
הייתי משחק במשחקים האלו רק בשבת מוקדם בבוקר לפני שהיו מגיעים הרבה אנשים למכונות האלו והייתי מפסיד להם תוך שניות וממתין למעלה מחצי שעה כדי שיגיע שוב תורי.
בערך בגיל 12 כבר התחלתי לקלות יותר את העניינים,
התפתחה לי קואורדינציה וההבנה של חלק מהמשחקים האלו.
ואז באתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני אתחיל להשתתף בטורנירים שהחבר'ה הגדולים היו עושים בימי שישי ושבת בערב ושאלתי אותו אם יש לו איזשהי עצה בשבילי.
הוא היה אמר לי עם חיוך חצי מבואס:
"תנסה לא להפסיד בסיבוב הראשון, יש לי שם פה."
כמובן שריסקו אותי בחודשים הראשונים אבל אחרי בערך ארבעה חודשים הפסקתי להיות "הבן של..." והם התחילו לקרוא לי בשמי.
לא שהפכתי כל כך מהר להיות אחד התותחים אבל התחילה התקדמות משמעותית ואחרי שנה כבר לקחתי מקום שני ושלישי ואפילו גרמתי לשני אנשים בני 30 לפרוש ולעוד אחד לשבור את היד עם אגרוף לקיר כי הוא טיפש אבל לא מספיק כדי לתת אגרוף לילד בן 13 עם פיוז קצר מאוד שמחזיק סקייטבורד.
אז בקיצור,
אבא שלי רק רצה לשמור על השם שלו ואני הצלחתי להתנער מהשם שלו.
