הכל מים

כשהייתי קטנה הייתי היחידה שאהבה את הביקור אצל רופא השיניים. אפשר לומר שהתברכתי בשיניים חסינות במיוחד לאור כמות השוקולד שראו.
תמיד ההכנות לפגישה השנתית היו מרגשות ביותר. הייתי מצחצחת שיניים, מתלבשת יפה ותמיד אבל תמיד לוקחת איתי מסטיק בתיק של אמא.

הוא, הרופא, היה מקסים. חיוך בוהק אחד שלו יכל להמיס את כל אנטרטיקה. שיערו היה כסוף אף על פי שגילו היה צעיר. ביחד עם העור הלבן והשיניים הבהירות הוא היה נראה כמו ריצ'ארד גיר.
אפשר להבין למה התרגשתי.

היום, כחמש שנים אחרי הביקור האחרון שלי אצלו, אותה התרגשות קיימת. אני מצחצחת שיניים, לובשת חצאית ומתלבטת בין כמה חולצות, העיקר להרשים.

אני מגיעה לרחוב, פוסעת על השביל המרוצף בדרך למרפאה שלו, נעלי העקב נוקשות באבנים אך לא עוקפות בעוצמתן את פעימות ליבי.
מחוייכת ונרגשת אני פותחת את הדלת ורואה אותו מחייך לעברי.
"ואוו המון זמן!" הוא אמר.
"כן, מה שלומך? אתה לבד היום?"
"כן, תצטרכי לסלוח לי אבל השיננית הודיעה רק בבוקר שהיא חולה. טוב בואי שבי נתחיל בבדיקה"
ובעוד שהוא מארגן את מגש הכסף מלא הכלים החדים אנחנו מתעדכנים אחד בחיו של השני.
מסתכלת על הכלים הכסופים, רואה איך הוא בודק בקפידה כל אחד ואחד מהם. הוא לא השתנה הרבה, רק התבגר, והקמטים הקטנים האלו בצידי העיניים החמיאו לו אף יותר.

אני ממשיכה לסרוק את החדר שלא השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה, ואז אני קולטת את זה. המראה מולי. אף פעם לא הבנתי למה יש מראה ממול כיסא המטופל ועכשיו זה היה ברור כשמש כאשר המראה נתנה הצצה בלעדית לתחתונים הלבנים שלי, שכבר התרטבו ממראה הכלים החדים והחיוך הלבן שלו.


לא יכולתי שלא לשים לב שגם הוא, כמוני, מסתכל לאותה נקודה בדיוק. כשהבין שתפסתי אותו, מיד הסיט את המבט ופתח לי את הפה.
"כמו תמיד, את בסדר גמור. קצת ניקוי אבן ונסיים".
לאחר רבע שעה של ניקוי יסודי הוא אומר "סיימתי את הניקוי אבל אל תזוזי בבקשה".
לא התכוונתי גם לזוז, רציתי להיות איתו שם.

פתאום, הוא מוריד את המשענת של הכיסא וראשו ממש מעליי.
"את יודעת, אני לא יכול יותר להתאפק. אני יודע שזה נשמע נורא אבל מאז שאת ילדה את מטריפה אותי בכל ביקור שלך"
ובנסיון כושל לכבוש את יצריו, הוא נישק אותי.
היד שלו השתחלה לתוך החולצה שלי וחפנה את השדיים שלי.
פלטתי אנחה והתפתלתי מההתרגשות. הרגליים שלי החלו להצטלב לאט לאט ולהחביא את החגיגה שזורמת לי שם למטה.
"תפסקי אותן בבקשה" הוא פוקד עליי כמו רופא.
ואני מצייתת. פוסקת רגליים וחושפת לבנים שהפכו שקופים מכמות הנוזלים.
הוא מוריד את הכיסא והמשענת עוד קצת ונעמד מאחורי ראשי.
הוא פותח את הרוכסן וחושף מעליי זין ארוך וחלק, הזין הכי יפה שראיתי.
הוא מעביר אותו על שפתיי ומתאפק לא לגמור רק מהמראה שלי שם. אני עוצמת עיניים וטועמת אותו. מלקקת אותו לכל אורכו, מרטיבה אותו ומנשקת אותו שוב ושוב.
הוא עוצם עיניים ומכניס אותו עמוק לתוך הפה שלי, אפילו הגיע לגרון. הוא נשאר שם לכמה שניות ואז התחיל לנוע קדימה ואחורה ולזיין את הפה שלי שצמא אליו כבר כל כך הרבה זמן.
הוא ממהר לגמור. הזרע שלו ניגר על הצוואר והשדיים. מוציא ניירות מהארון ומנגב אותי, מנסה להתחמק מהמבט שלי שזועק "מה איתי?!".
"תעצמי עיניים בבקשה". ואני עוצמת. הוא מתעסק עם משהו שם במגש, זה מהרעשים האלה שאתה לא יכול שלא לפחד מהם. מצד אחד פחד, מצד שני סקרנות עצומה.
הוא מרים את החצאית ומוריד את התחתונים הספוגות, שם כפפות ומתחיל ללטף את הדגדגן שלי. אני מוציאה קולות קטנים שמסגירים אותי.
פתאום, רטט בלתי מוסבר נוגע בי, מגע של מתכת קרה בין רגליי. הבנתי שזה אחד מהכלים האלה שכולם מפחדים ממנו, אבל הוא הרגיש כל כך טוב.
הקולות שלי כבר לא קטנים יותר. בעוד שיד אחת מענגת אותי עם אותו כלי, היד השנייה מרימה את חולצתי. הוא מנשק את הפטמה, מלקק אותה, מוצץ אותה, ופה ושם מגניב נשיכה קטנה. המגע של כפפות הלטקס, הריח של המרפאה, הרטט בין הרגליים, הכל ביחד הביא לגל גדול של עונג ורעידות שגרמו לי לאבד את הצפון.

הוא הוציא את המכשיר וניגב אותו, מסדר אותו באותו סדר שהיה מונח עם שאר הכלים הכסופים. אני רואה שהוא עדיין עומד.
חבל לוותר על זקפה כזאת. אני קמה ומורידה את החולצה לגמרי, נעמדת מולו ומבקשת אישור להוביל מעכשיו.
"תעשי מה שבא לך, הוא שלך עכשיו"
אני מתיישבת עליו, מכניסה אותו עמוק לתוכי, הראש שלו בין השדיים שלי והוא מסניף את הבושם ששמתי במיוחד בשבילו.
הוא תופס את לחיי ישבני ואנחנו מתחילים לזוז. הניעות התגברו מרגע לרגע ופתאום בבת אחת, הוא מרים אותי, משעין אותי על הקיר ודופק אותי חזק.
מסתכלת על המראה ורואה אותו עושה אותי חזק כל כך, וזה טוב כל כך. אני גונחת ושורטת, אני שומעת גם אותו מתנשף.
ממשיכים בטירוף חושים הזה עד שהוא שוב גומר.

מזל שהפעם הבאתי קונדום בתיק ולא מסטיק