אמנם היא לא באמת היתה הפגישה הראשונה עם אדם מהכלוב, היא השניה, עדיין הרגישה לי כמו הראשונה.
מתקשר ואומר "אני כאן".
"אני יוצאת", מנתקת את השיחה בחיפזון, לוקחת את התיק ואומרת שלום יפה להורים.
מתרגשת, חוששת, אני עולה במהירות במדרגות.
רואה את המכונית שלו ואותו שעון על צידה. אני מתקרבת יותר והוא קולט אותי, חיוך רחב התגלה לעיני. ואני מחייכת בחזרה.
ניגשת אליו. הוא שולח את ידו ומצמיד אותי אליו ונושק לי ארוכות.
הלב שלי מאיץ, הידיים רועדות לי, והשפתיים מתמסרות.
שוב חיוכים, מבטים נוקבים. "שניכנס?"
נכנסים לרכב, אני נושמת את ריח הבושם שלו, ריח משכר. לא מורידה את עיני ממנו, בוחנת כל תנודה בפניו. מתפללת שיהיה לנו ערב מוצלח.
לאחר הליכה עם ידיים שלובות, הגענו ליעדינו - פאב ירושלמי.
אני לא מפסיקה לחייך, נבוכה, מתרגשת, מבקשת ממנו לספר לי חוויות, סיפורים, ריגושים.
והוא מספר. הוא מסוג האנשים האלה שמדברים עם הידיים, כאלה שכל מה שיגידו לך אתה תאמין.
והאמנתי.
הבירה טובה והמוזיקה עוד יותר.
הוא מוציא סיגריה מהקופסה ומבקש ממני להשיג לו אש. ציווי ראשון. אני מבצעת אותו בהצלחה ותחושה של מבוכה ואושר מציפה אותי.
כמו שהמטפל שלי אומר - אני מוצפת, לא שולטת על רגשותיי, נותנת להם לשלוט בי. (ואולי זאת גם הסיבה לכך שאני מחפשת שולט).
ואז בא האבל. אבל גדול. הוא -34, אני עוד מעט רק 22.
הוא מחפש את ה"אחת", ואני מחפשת אחד לאהוב.
לא אומרת שזה לא אפשרי, אבל מפחדת.
הערב עבר עם המון חיוכים, נגיעות, נשיקות.
הוא דואג להחזיר אותי הביתה, דואג ללטף את פני ולנשק אותי.
"לילה טוב כלבה"
"לילה טוב אדון"
עדיין מוצפת, עדיין חוששת, עדיין מתרגשת.
לפני 13 שנים. 13 באוגוסט 2011 בשעה 15:31