לפני 13 שנים. 3 בספטמבר 2011 בשעה 20:13
באופן מטאפורי כמובן.
לא מבינה איך קל לנו כאנשים לכתוב את אשר על ליבנו ולתת לעולם הרחב לקרוא, ולקרובים אלינו ביותר לא.
אני קוראת אימרות בבלוגים כמו "בלי מסיכות" "אומרת מה שבראש שלי"
למה?
למה זה מגיע לאנונימיים האלה שיושבים מאחורי המסך? מה הם אי פעם עשו בשבילי?
למה אני לא מצליחה להגיד דברים להורים? לאחותי? לחברה הכי קרובה?
למה לכתוב הרבה יותר קל לי מאשר לדבר?
למה אני כל כך אמיצה ברשת הוירטואלית הזאת ובעולם המוחשי אני כלום?
אז הינה אני - בלי מסיכות, אומרת את שעל ליבי, לא דופקת חשבון:
אני כועסת.
הסוף
