אני מוצאת את זה קל יותר לכתוב לך מאשר לדבר, כי איתך אני משתתקת, נאלמת, לא מוצאת מילים נכונות מספיק להוציא מהפה. מתביישת אולי?
מסתכלת עליך מלמטה, ממקומי. אתה מוחה את החיוך שלי בסטירה.
אם היית יודע כמה הסטירה הזאת חשובה לי. ושוב אני לא יכולה להגיד לך כמה.
ושאתה תופס אותי חזק בחזה, לופת אותם בכוח, אני שוב לא יכולה להגיד.
אז במקום אני מוציאה קולות, ספק גניחה ספק יללות.
והייתי רוצה שתמשיך, שתכאיב עוד ועוד, שתיגע, העיקר שתיגע!
אני לא סבלנית בכלל, אני משתגעת מהציפייה, לעוד לילה חשוך ומגע עורך היא נקודת האור היחידה.
לעוד לילה שכל תשומת הלב ממוקדת בי, לעוד לילה שאני יכולה להיות שלך. שרק אני גורמת לך עונג ורק לי אתה גורם אושר.
אחרי כל פעם, החור נפער מחדש, הריקנות מתחילה לכרסם. אני לא בסדר?
אבל שוב משתתקת... ממש שפחה טיפשה :-\
אני לא יכולה להגיד לך אז אני כותבת.
לפני 15 שנים. יום שישי, 16 בספטמבר 2011 בשעה 16:58