שלושה שבועות חסרי סקס, זה כבר מתחיל להיות יותר מדי. המחשבות והתמונות רצות לי בראש, מפריעות להתרכז בכל מה שחשוב.
וכל מה שאני חושבת עליו זה עליי, על ארבע, על הרצפה או שולחן, וגבר מיוזע מזיין אותי כהוגן, חודר ובוטש בי עד דמעות.
השעה 22:30, לא מוקדם ולא מאוחר, השעה בה בדרך כלל המחשבות האלו מציפות.
אני באוטובוס מתל אביב לירושלים, אחרי יום ארוך של השתלמות. שמה לי אוזניות ומתחילה להכנע לפנטזיות מלאות התאווה האלה.
לידי מתיישב בחור בשנות השלושים לחייו ואני אפילו לא שמה לב לכך. עוצמת עיניים ושוקעת.
הגירוי הופך קשה מדי להתמודד באדישות והאגן שלי מתחיל לנוע, מבקש מגע.
הנשימות שלי מכבידות ואני כמעט בטוחה שהבחור מימיני כבר מצליח לשמוע אותן בבירור. אבל אני לא שם, העיניים שלי עצומות, אני מתאפקת לא לגעת בעצמי במקום כזה.
היד שלי מגששת דרכה מתחת לתיק המונח עלי ונוגעת קלות בנקודה הזאת המטריפה. עוד נשיפות, עוד ניעות.
פתאום אני מרגישה משב רוח קלה מימיני, נשיפות כבדות של הבחור הזר. אני פותחת את עיני ומסתכלת עליו בבהלה. "אל תיבהלי, אני רק מסתכל, תמשיכי" הוא לוחש לי.
אני מתבלבלת, הלב שלי דופק, מתלבטת אם לסתור לו או פשוט להמשיך. על מי אני עובדת?
אני שוב עוצמת עיניים ומתמסרת לתחושה. האצבעות מזיזות את התחתון ואני מתחילה ללטף את הרטיבות הגועשת שם למטה.
לאחר דקה הזר הזיז את התיק שלי לרצפה, הסתכלתי עליו בשאלה והוא ענה "אל תדאגי זה רק מפריע לי לראות" חיוך חרמן פשט על שפתיו.
אני ממשיכה, העונג מציף אותי וקולות קטנים קטנים בוקעים ממני ללא כוונה.
בהפתעה גמורה אני מרגישה את שפתיו נושקות לאוזני, דבר שגרם לי לסמור בכל גופי. וידו נחה על ירכי, מלטפת מעלה ולמטה. אני ממש לא יכולה להתנגד, אני מוצפת, מגורה, חמה ונוטפת.
היד שלו עובדת לשדיים שלי, מלטפת אותם מבעד לגופייה, הוא בעצם בודק את השטח, מוודא שזה בסדר לגעת בי. ואז הוא דוחף שתי אצבעות גסות לתוכי, מסמן לי לבוא אליו, "תמשיכי" הוא לוחש. אני מחזירה את האצבעות לדגדגן הפועם, מלטפת אותו ולוחצת עליו בזמן שאצבעותיו חופרות ומזיינות אותי.
הכל מתערפל כשהוא ממשיך לנשק לי את האוזן והצוואר, ללקק אותי ולנשוף עליי. האצבעות שלו מגבירות קצב והוא לוחץ אותי עם גופו לחלון האוטובוס.
גל גדול ושוצף מתחיל לו בין רגליי, רעידות בכל הגוף נשימות ונשיפות, המחשבות נמחקות, אני גומרת.
האצבעות שלו עדיין בתוכי, מרגיש אותי מתכווצת עליו ורועדת. הבל פי יצר אדים על החלון. אני פותחת את עיניי. הגענו לירושלים.
האורות נדלקים, הוא יוצא ממני ומחייך, "תודה" הוא אומר, קם ויוצא מהאוטובוס.
ואני נשארת שם יושבת המומה ומרוגשת, לא יכולה לקום עד שנרגעת.
וזאת תמיד רק פנטזיה, כי הם תמיד מתביישים 😄
לפני 13 שנים. 13 בספטמבר 2011 בשעה 16:21
