עוד שלוש פגישות. זה כל מה שנותר לי.
זה הסוף ומרגיש לי עדיין כמו התחלה. אחרי שנה לא קלה בכלל אנחנו נפרדים.
שונאת את המילה הזאת "פרידה", כמו סיכה היא נתקעת בי.
רציתי להודות לך שהיית היחיד שנפתחתי אליו ב99%. היחיד שקיבל אותי בדיוק כמו שאני. שמסרתי לו את עצמי, את רגשותי, מחשבותי ואת סודותיי. תודה שקיבלת אותם בזרועות פתוחות והוקרת אותם. תודה שעיניך הכחולות מעולם לא משו מעיניי.
תודה שלא הראת שום התרגשות מכל סוד וסוד שחשפתי. תודה שהאמנת בי והיית שם להחזיק אותי חזק.
כל יום שני, 45 דקות, לבכות ולבכות ולבנות עצמי מחדש דרך דיבור איתך.
ואתה היחיד ששמע באמת וכאב ביחד איתי, היחיד שזמני היה חשוב לו כל כך. היחיד שלימד אותי מה זה לסמוך על בן אנוש ומה זה להיפתח באמת. לא ידעתי אדם כך מעולם.
אבל עוד שלוש פגישות. רק שלוש פגישות. אני מפחדת שלא אוכל לעמוד בעצמי עכשיו. שאפול ואטבע.
אתה מכין אותי והדמעות צורבות בעיני כמו כל פגישה, אך הפעם הן צורבות מתמיד.
הלב שלי נמחץ ומתכנס בתוך עצמו, פוחדת להכיל בך יותר משתוכל לקחת.
ודווקא היום, אחרי שנה, דווקא היום אני חושבת שהרגשתי גם משהו ממך. אולי אני מדמיינת אבל אני הרגשתי זיק של רגש ממך, הרגשתי שזה כואב גם לך.
אף פעם לא הרגשתי את זה, כאילו זה נפלט ממך בטעות והגיע אליי.
תודה שחשפת גם אם לא רצית. ותודה שגם אתה כואב את זה כמוני.
עמנואל, אני כואבת שזה נגמר, אבל פעם ראשונה מרגישה שאני לוקחת מזה המון. ושאולי באמת אפשר לסגור מעגל ולהמשיך הלאה.
אז תודה.
להביא לו את המכתב או לא, זה מה שנשאר לי לחשוב עכשיו...
אני לא מבינה איך אני מעיזה לפתוח זאת בפני כולם, אבל משום מה זה מרגיש לי נכון פעם ראשונה.
לפני 13 שנים. 12 בספטמבר 2011 בשעה 18:50
