לפני 13 שנים. 8 באוקטובר 2011 בשעה 20:31
טוב אולי לא באמת ישבתי וחשבתי על חטאיי, הצטערתי ואמרתי שלא אעשה זאת שוב...
כי זה קורה כל יום, כל שעה, כל רגע. כן אני אובססיבית!
מצד שני, הניתוק הזה, השינה, השקט, הביאו אותי להבין דבר או שניים.
למשל, אנשים זה לא דבר נורא כל כך, כמה שאני לא מבינה אותם, הם אלה שמכניסים עניין לחיים וגורמים להם להיות מלאי תהפוכות.
ועל זה שהזמן שלי מתבזבז על דברים שוליים כל כך. כמו עכשיו למשל. אף פעם לא האמנתי בבלוגים ותפקידם, והינה אני כותבת בלוג בעצמי. בא לי לפעמים לקום ולהטיח את המחשב ברצפה מתסכול. אבל לא אעשה זאת...
גם בפוסט הזה איני רואה לא טעם ולא ריח. מעדיפה מגע אדם חם מאשר מגע הפלסטיק הסתמי הזה.
ויותר מזה אין לי מה להגיד, הולכת לתור לי את רומא ולראות קצת עולם, אולי נתח קטן ממנו.
