כי אני - המלכה האם

דופקת בדלת ואתה פותח.
אחרי חצי שנה שלא התראנו אני נכנסת במבט ביישני
מעפעפת בריסיי הארוכות ובודק איך אתה מגיב.
אני רואה שאתה מרוגש, מרוצה שסופסופ הסכמתי לנסות אותך.
אבל הפעם, אני שונה.
שותקת.
לא יוזמת.
יושבת בשקט ומחייכת.

ואתה, בספה מולי, לא יודע איך להגיב לשינוי בהתנהגות שלי. מפחד להתנהג לא נכון, לומר את המילה הלא נכונה, לעשות כל דבר שעלול להרוס את הרגע.
אתה מציע לי אלכוהול ומסיים את השאלה בפנייה אלי כמלכתך. אני מסמנת לך עם הראש לא לעשות זאת.
ואתה מובך.
יותר ממקודם.
לא יודע כבר איך להתנהל בסיטואציה.

אתה מוזג לי שתיה, ואני מקפלת את הרגליים ונכנסת לתנוחה מכונסת ומבוישת.
מחכה לראות איך תגיב.
מחייכת לעצמי כשאני רואה בעיניך את הבלבול בראשך.
לאט לאט מבין שאני לא אעשה את הצעד הראשון,
ותוהה איך לגשת לזה בעצמך.

לימדתי אותך לפנות אלי בכבוד, לבצע את שארצה, להיות מוכן לרדת כשאדרוש, לספוג כאב כשיתחשק לי. אבל לזה....
לזה לא הכנתי אותך.

אתה מנסה לפתוח בשיחת חולין,
ואני כמעט שלא זורמת.
ואז מגיע המבט המיואש.
חסר אונים מול הסיטואציה.

ככה, אתה כמעט מוכן.

מתלבט אם לשאול, לבקש או להפנים שהיום, שליטה, לא תהיה בינינו.
ואתה כמעט ונשבר.
מתחיל לגמגם וחוזר בך.

שתיקה

ושוב מנסה, פותח את הפה. ומשתתק.

ואז נשבר:
"לא מבין למה באת"

קיבלתי את ההזדמנות שלה חיכיתי.
אני עושה פרצוף פגוע,
כאילו לא יודעת להגיב.
פותח את הפה וסוגרת.
ועם חצי דמעה בעין אומרת "אבל, אבל...."
ושוב שותקת.

ואתה מאבד את הסבלנות:
"אבל מה?!"

ואני קמה, מתיישבת לידך, במבט מפייס.
מסתכלת לך בעיניים,
ורואה את הכעס, התסכול, הייאוש שבוערים בך.
אני מורידה את הראש.
כאילו בהכנעה, כאילו כדי לרצות


אבל כשמרימה אותו שוב,
נעלם המבט המפייס והמבין
ובמקומו מבט משתק, וחיוך מרושע
וכך, בהפתעה מוחלטת מחטיפה לך סטירה

"לעולם, אל תתבלבל שוב"

והמבט שלי מספיק כדי להעמיד אותך על מקומך
בלי כאב מיותר, ובלי שימוש בהשפלה.
כי ככה אני מחנכת.

ואחרי שהבאתי אותך להיכן שרציתי, אני מתרצה.
ואתה שבור, ומבולבל. לא ממש מבין מה קרה פה, אבל אני יודעת ששיחקת לידיי, כמו שרציתי
"ברור??"
"כן"
"כן מה????"
"כן גבירתי"
"ומה עוד?"
"סליחה גברתי"

ילד טוב

עכשיו אפשר להתחיל לעבוד