הרי לא שיחקנו מאז שנפרדנו....
מה שהוא לא יודע זה שאני מחכה לו בכניסה לבית שלי, לבושה בבגד גוף אדום מתחרה.
לרגליי, נעלי הפטיש האהובות עליו, עם העקב 12 ס"מ השקוף, ושוט בפה.
הוא דופק בדלת ואני פותחת לו.
כמעט עירומה.
לבושה בבגד הגוף הסקסי, שאך בקושי מסתיר את הפטמות.
אני מוציאה את השוט מהפה שלי, מחייכת את חצי החיוך המפורסם שלי.
"תסגור את פה, תבלע את הרוק ותכנס".
נועלת את הדלת אחריו.
"שששש.... אין צורך לדבר. אני אעשה את הדיבורים פה. אתה יכול להנהן אם תרצה.
בינתיים, תוריד את בגדים".
בזמן שהוא מתפשט אני מציגה לו את הקולר שהוא קנה בחנות לחיות מחמד כבדיחה פעם.
מעולם לא השתמשנו בו. בכלל, כשני מתנגדים למונוגמיה, קילור היה אחד מהדברים ששנינו פחדנו לנסות. זו הייתה פנטזיה שלו, שאיימה עליו מדי ולי היה טוב לא להתעמת איתה מדי.
אבל עכשיו...
עכשיו כשהוא עירום על ארבע, אני משתמשת בקולר כמו מטוטלת המשמשת לצורך היפנוזה.
"זוכר שקנית את זה? זוכר כמה פחדת שאני אקלר אותך?"
הוא מהנהן, בקושי בולע את הרוק.
העיניים שלו פעורות לרווחה - בוהות, בולעות את הקולר, לא מאמינות למה שרואות.
אני מתקרבת לאט לאט, שלא יפספס אף רגע ממה שקורה,
ואני יודעת שבתוך תוכו הוא נרעש.
הוא מת להתנגד לי אבל מההפתעה הוא עוד לא מבין מה קורה. ומצד שני כל כך טוב לו להיכנע בכזו קלות. ואחר כך כשהוא יחשוב על זה וינתח מה היה כאן, הוא יחייך ושוב ישמח שאני בחיים שלו, וכמה טוב אני מכירה אותו לפעמים...
ואני כל כך מתענגת מהאימה שלו מהקולר המתקרב, מהכניעה שלו למרותי למרות הכל.
וכאשר הקולר נסגר סביב הצוואר,
העיניים שלנו נפגשות.
עוד צעד עצום ביחסים שלנו, ביחסים שלו עם עצמו, עוד מקום שפתח לעצמו בתוך עצמו.
ואני כל כך גאה בו שנתן לזה לקרות. איתי.
אני מנשקת אותו על המצח וכך מוליכה אותו, על ארבע, לחדר.
אני מתיישבת על המיטה וכשהוא על ארבע מניחה את הראש שלו על הברכיים ומלטפת.
"אתה ילד טוב, נכון?"
ואז הוא מהנהן לשלילה.
כדי להכעיס.
הוא הרי חייב להתנגד לי קצת.
אז אני מלטפת עוד קצת ואז מסתכלת לו בעיניים,
עם המבט שלי, שהוא אוהב, שתמיד אבל תמיד שובר אותו כשאני רוצה מספיק.
ושואלת ברכות... "מה אתה?"
וכמו ילד סרבן הוא מהנהן שוב לשלילה - "ממממ"
ואני חודרת אליו בעיני - "אתה יודע שאני לא אוהבת לחזור על עצמי, אז עכשיו תענה לי,מה אתה?!"
"אני... ילד טוב?" הוא לוחש
"ומה עוד?" אני לוחשת חזרה
"אני ילד טוב, וצייתן", הוא מחזיר לי בריטואל הקבוע
והמילים האלה מרטיטות אותי מבפנים
הו, כן.
"ומה עוד?" אני שואלת בקול...
"אני ילד טוב וחמוד וצייתן" הוא עונה לי
"כן, עוד. אני רוצה לשמוע עוד"
והוא נותן לי עוד. כמו שאני אוהבת.
"אני ילד טוב וחמוד וצייתן ושלך". ובשלך הוא כבר צועק ואני כבר מתפרקת.
ואז חוזרת לטפל בו.
ממשיכה ללטף, את הראש, והגב, הרגליים, הידיים.
מעניקה לו מהמגע המפנק שלי, לכל כולו.
מפשקת רגליים והוא באמצע, מתענג על התחושה.
ממשיכה ללטף לו את הראש ומניחה עליו רגל.
הוא נשען עם הראש, ומתמכר לחמימות של רגליי.
ואז מוריד את הרגל, ומניחה אותה בין הרגליים שלו.
מורה לו להשתפשף בה, כמו כלב מיוחם אמיתי.
וכשהוא עושה את זה אני חודרת אליו באצבעותיי.
ובהתחלה יש לו מבט מפוחד ומופתע והוא רוצה שאפסיק.
אז,
אני עוצרת לרגע,
מניחה את ידי על צווארו
ומסתכלת לו בעיניים.
"אתה מפחד", אני אומרת
"והרבה זמן לא עשינו את זה,
אבל אתה סומך עלי.
אז שששש..."
והוא פשוט מניח להכל והקסם קורה
וכשהוא גומר, אנחנו יודעים,
שאת זה, אין במקום אחר
לפני 12 שנים. 8 במאי 2012 בשעה 22:35
