כי אני - המלכה האם

שאלו אותי פה, אם אני עדיין בעניין השליטה, כי לא כתבתי תקופה ארוכה,
כי בשיחה איתי לא כל כך נשמעתי "שולטת",
כי היה נשמע שהשליטה איתי זה רק לפי מצב רוח.
כי כששאלו אותי מתי הפעם האחרונה שעשיתי קינק לא ידעתי לענות, או שהשתשובה לא מצאה חן בעיניו.

העניין הוא, שזה מאוד משתנה אצלי.
כשאני עם גבר, יכול להיות שהוא לא יעורר בי שום רצון לשלוט עליו.
יכול להיות שהאישיות שלו תהיה כל כך מרצה שבכלל לא ארצה להיות שולטת איתו.
זה יבוא לו טבעי, שלא ארגיש צורך "לשחק".
אולי אהיה דומינטטית במיטה או בחיים, בהיותי כזו, אך לא במידה קינקית המתחייבת מהכינוי שלי.

או שהוא יהיה מרצה ברמה כזו שזה יהיה הכי טבעי שזה יהיה מערך הכוחות בינינו.

ואולי אהיה עם גבר כזה עקשן ומאתגר שארגיש צורך מיידי להכניע אותו.
להשתמש במבט הידוע לשמצה שלי. ובכלל, לשחק את המשחק, ולא רק במובן השליטה הקינקי, אלא גם להיות כלבה מניפולטיבית כמו שרק אני יכולה להיות.

כמובן שזה לא תלוי רק באישיות הגבר.
הרבה תלוי בכימיה שלנו. ולא רק בכימיה המתבקשת מבחינת משיכה.
יכולה להיות משיכה חייתית. אבל לא כזו שהיא משיכה של שליטה.
אי אפשר לכמת אותה, או לשיים אותה.
אבל יש משיכה מיוחדת שקשורה לשליטה.
כזו - שפשוט בא לי לקחת את הראש הג'ינג'י שלו, ולדפוק אותו בראש המיטה, רק כדי להראות לו מי יחליט מי הקובע פה.
ולא רק בגלל שהוא קטן ממני בשש שנים.
נגיד.

וגם במצב רוח שלי. לפעמים בא לי לפנק וללטף ולדאוג, כמו אמא דואגת, במובן השולט והדואג. ולפעמים כמו ללטף חיית מחמד, בלי דיבורים. ולפעמים, סתם כמו חברה דואגת. ולפעמים סתם בא לי להיות.
ולפעמים בא לי להסיר את המסכה, ולא להיות בתפקיד. וזה הכי קשה להיות כשאני צריכה להיות "שולטת".


אבל איכשהו, כשאני עם נשים, תמיד, אבל תמיד,
אני מוצאת את עצמי מתחילה בעדינות, עם החיבוקים והנישוקים
אבל שניה אחר כך מתה לזיין להן את הצורה חזק וכואב, הכי אלים ומשפיל שיש.
אין, נשים, תמיד, מוציאות ממני את השולטת הכי רעה שבי.
אפילו בשיחת טלפון, כשאנחנו קובעות דייט, אני מאיימת שאם היא שוב תדחה, אני אכרות לה את הפטמות עם מזמרה.


וזה הורג אותי.
איך אני, פמיניסטית רדיקלית, מכבדת ואוהבת נשים,
לא מסוגלת לראות שמשפילים ומבזים נשים,
עושה את זה בעצמי ונהנת מזה בטירוף?