|
|
|
מתגעגעת אל הקטנטונת שלי, שתי משוגעות עושות צרות בכל מקום. כמו סערה שחורה שמגיעה והופכת את המקום. היום קיוויתי להיות במאניה שלי, עם לשחרר עכבות וכל ההתפרעויות שאת יודעת. את חסרה לי גם לבכות אצלך. מצאתי היום קיפודית קטנה כמונו, בכביש, לא בורחת. ברור שהיא דרוסה, קיוויתי שהיא לא חיה. היה חושך ואף אחד לא ראה, בכיתי. אבל לא בגללה,
בגללו.
תופיע פתאום
אם תגיע אליי ותעמוד במזדרון משוחח עם מכר שלך. אם במקרה הגעתם למחלקה אחרת והחלטת שכדאי לך לעמוד דווקא במסדרון אצלי. לראות את הפנים שלי מחווירות ומאדימות אחכ? אם תרצה לראות איך המבט הראשון שהוא רפלקס שלא עובר דרך המוח - מגיב לבד.. ורק אחכ המוח שלי מקבל אות מסודר שאני רואה אותך.
כמו שאני רואה את האיש הזה שככ דומה לך, שהלב שלי מחסיר פעימה כשאני רואה אותו. רק כי בעשירית שנייה של הרפלקס, המוח שלי חושב שזה אתה ובשאר הזמן אני בוהה בו ומחייכת. הוא כבר בוהה בי בחזרה אגב.
האם אני אצליח ללכת? האם הרעד יביא אותי לבכי? האם תסתכל עליי? ומה יהיה אם אקבל ממך אסמס - 'אל תפני אליי'?
ככ הרבה זמן לא התראינו, הרעב אלייך אינסופי.
אתה משוחח ומשוחח ואתם ככ משוחחים שזה כבד בנשימה, בדמעות, בחנק של הגרון, בגעגוע ובערגה אלייך, בשאיפה ובנשיפה.
אני הולכת וחוזרת ולכל אחד יש את הבקשה שלו, אני הולכת וחוזרת יותר מדי, לא זוכרת מה רציתי וחוזרת להזכר ואתה כל הזמן עומד שם. פוקד אותי אך מתעלם, דורש ממני להתעלם. הדופק על 200 אני מזיעה רועדת מבולבלת...
אתה מסתכל עליי, צוחק איתו, כנראה צוחק עליי, ממני. שונאת את זה שאתה יושב בכס המלכות שלך ומזיז חיילים.
אבל אל תלך. תמשיך לעמוד צוחק, אני אמשיך לנסות לתפקד מבולבלת בסבל הזה. ככה ממרחק. שהכי מגיע לי, כשאני לא יודעת להעריך..
מצטערת כל כך
אוהבת ושונאת
לבעלי מערכת שמע מצויינת
ולמי שפחות:
את כל כך יפה
שמרי על עצמך קטנטונת ובואי אליי כשאת רעבה. אדאג להאכיל אותך מכל פליטות הזרג. אדאג למלא לך את החלל הריק - כלי לכל חור. אתן לך לשתות את מגוון המשקאות האהובים עלייך. אטנף אותך עוד קצת, את לא תישארי יבשה, את מדהימה כשאת מלוכלכת. תשכבי על הרצפה אחרי יום מתיש כזונה שלי, אנגב את האיפור והזרע היבש מפנייך, אקלח אותך ואסבן
תכנסי למיטה, אלטף אותך קטנה, אנשק את החזה הילדותי שלך, את הכוס הקטן שלך ואלמד את גופך. התגובות שלך יהיו נהדרות. חסרת אגו מולי, ילדונת קטנה
השיער שלך ארוך, מספיק ארוך כדי לקשור אותך בעזרתו. מחר אבדוק את המקום שלך על המדף, את בובה יפה
אני לא שלך
כשאתה מאוכזב ומרפה זה מבחיל אותי. זה כואב לי ברמת הבטן, הלב והנשימה. זה במוח. במחשבות. זה לא נותן לחשוב על סדר היום, על התכניות, זה ממש מפריע ברמת הקשב והריכוז. מדברים אליי, מפריעים - מפריעים להגיע לשיא החשיבה והולדת קצה. שקט, בבקשה! הכאב מדורג נמוך מאוד. מאוד. הכי נמוך וכואב. הרבה יותר כואב מכל כאב.
כשזה לבד זה בלתי נסבל. לעבור את זה לבד. האדמה רועדת, אני רועדת, האי שקט שלי והפחד.
אני מתחזקת רק כשאנחנו בסדר. ככ תלויה בהתנהגות שלך וסופגת ממך.
כשזה מתחיל להרגיש כמו רצפה אני יודעת שאני במקום שלי. איאחז בה ואנשום. מנסה לשמר את הרגע הזה, בין הרגע הזה לבין הרגע שבו אני שמה לב שהכאב הזה פחת לרמה נסבלת.
מתרחקת, שומרת על הניטרליות ומחזיקה את הלחיים - שלא אחטוף את הסטירה המסובבת שלך. כשמתעייפות לי הידיים אתה מלטף אותן - בגב כף היד. המגע שלך מכרסם ומוריד מגננות. אם עמדתי ככה, מחזיקה בלחיים - מפרקי הברך והצוואר קורסים, הידיים מתארכות על הרצפה וכולם יחד מכריחים אותי להשתחוות אלייך!
הבאר שלך פתוחה ואני מפחדת להביט שמא הצל של המפלצת שלך ישתקף על אחד מהקירות.
