crescendo decrescendo

ואני 

❤❣

מתעוררת משינה טרוקה של 10 שעות, שינה טובה בלי להתעורר פעם אחת. החברה הקטנה שלי מתקשרת אליי דרך הווצאפ מחול. אני שומעת את הקול הילדותי שלה - שלוםםם. ונזכרת כמה היא שיגעה לי את הלב. איך היינו בנחל אני, היא והחבר שלה. איך קינאתי בו. שם הבנתי שאני מאוהבת בה. היא בבגד ים שלם שמבליט את האגן הקדמי והירכיים הקדמיים וכמובן את הכוס הקטן שלה. היא לא ממש קטנה. היא 165 סמ, אבל רזה רזה. הציצים שלה - פטמות עם מלאות שאפשר להבחין בה רק כשהיא מורידה חולצה ולובשת אחת אחרת. כאילו ילדה בת 12 שצומחת רק לגובה והגוף שלה מתחיל לקבל צורה נשית אבל תקוע בין לבין. אין לה רווח גדול בין הרגליים והיא יפהייפיה אמיתית. 

היא: את יודעת בדרך לאן אני? 

אני: לאן? 

היא: לראות את הכנר שאנחנו ככ אוהבות

אני: ב-א-מ-ת?

היא: כן, אתקשר ואספר לך איך היה.

אני מתקשרת לחברה קטנה אחרת שלי, לסבית, אבל היא לא לטעמי. אני מוודאת שהיא פנויה להשתוללויות הלילה. אבא מרשה ומייד מבררת על הופעות הערב ועד אז שומעת את הכנר רץ על הכלי בווליום גבוה. יש הופעת מטאל עם 3 להקות אחת אחרי השניה, מכירה את המקום הזה וכל פעם ההופעות שם מחזירות אותי הבייתה בדרגת האושר הגבוהה ביותר, כמו מאוהבת ונאהבת כפול 2. המקום שחור, תקרה גבוהה, עגולה וכיפתית - וארוכה. האקוסטיקה מושלמת והתאורה לא קיימת. על הבמה כרגיל מערכת תופים, 3 גיטרות חשמליות, מיקרופון, תאורה ועשן. 

משיגה לי את המקום שבו אהיה בדיוק מול המתופף, שאף אחד לא יפריע לדינמיקה העצמית שלי מולו. המתופף אוחז במקלות וכבדרך אגב הולם באינסטרומנטים שלו. הצלילים מדוייקים, הקואורדינציה מסתנכרנת עם כמה שהתנועות נראות עילגות, אבל אני מתחילה להבין את הכשרון. כמה גאונות צריך כדי להבין את החלקים וליצור מהם שלם? להעביר את המוזיקה דרך הגוף ולשלוט על התחושות שלו. בורחת לדמיון. אני כתופים בשבילך. כפי שהייתי, עם כל כלי, הצלילים שאני מוציאה משתנים, הצעקות מתחלפות לתחינות שמתחלפות לבכי, מתחלף לשתיקה וקבלה. והתמסרות. אתה מרגיש בדיוק את השלב שאני נמצאת בו ואת השלב הבא. מתענג ליצור את היצירה שלך, עם הכשרון שלך כשאתה יושב מפושק ואני בין הרגליים שלך, אני התופים. 

מרטיבה בהופעה ומרגישה שהויסקי מחדד את התחושה, נושמת את הסיטואציה, עוד.. מריחה אותך עוד... 

המלצר ניגש עם כוס קוקטייל מקושט, 'לא הזמנתי את זה' אני אומרת לו, 'הזמין אותך בדיוק מאחורייך'. אני מסתכלת אחורה כדי להבין, שולחן אחד מאחוריי, די קרוב ומסמן עם האצבע הבחור, פעימת לב חזקה או חסרה גורמת ללב להמשיך לעבוד בקצב כפול. הבחור מקועקע, זקן כמו של הרצל, פנים לא קיימות אלא רק עיניים גדולות ושחורות לא מחייכות אלא חודרות. השיער העודף מסתיר גם את הבעות הפנים ולא הצלחתי להבין למה הוא לא מחייך. סימנתי עם הגבות וזה בזכות ההפתעה ושפת גופו, לא הבנתי את הכוונות שלו. 'תודה' למלצר והלך לעבודתו. 'הקטקטייל הזה די נשי'. אני מנמיכה את הקול שלי, שהרצל לא ישמע ופונה לחברה שאיתי, לדעתה זה חמוד. אבל עכשיו הסיטואציה השתנתה. ההופעה מופרעת והמוזיקה היא רק הרקע כעת. הרצל עוקע אחרי כל התרחשות וקולט את הסיטואציה שנקרית מולו. ואני לא קולטת כלום אלא רק זרמים של התרחשויות מאחורי גבי שרובם כנראה מדומיינים כי להסתובב לא נראה לי יפשיר את מבט הקרח שלו ולא שיש לי משהו חכם להגיד. בעיקר מנסה להרגיש מה קורה מאחוריי. אני והחברה יושבות בדיוק מול הבמה וכל סיבוב לא יהיה כבדרך אגב ויש לתכנן במדוייק את אופן הפעולה. הקוקטייל הזה חמוד? יש לשתות ממנו? לטעום? להרצל לא היו הרבה מחשבות אני חושבת לעצמי ועל כן עליי לשתות ממנו. לוגמת ומרגישה שהוא מקבל את האישור שלא רציתי לתת לו. הלהקה הזאת מודיעה שעוד שיר ומסיימת את החלק שלה ואני קמה בצעד אמיץ לשבור את הקרח. תוך פחות משנייה אני מבינה שהוא כבר לא בשולחן הזה אלא רק חבר אחד מתוך ה4 נשאר בשולחן. מרגישה מפודחת ממשיכה לכיוון השירותים ומקווה שאף אחד לא ראה את מה שהרגשתי. מעבירה זמן בתקווה שאם כבר קמתי והאומץ מדבר, שיהיה שם כשאחזור. עד סוף השיר נשארתי בשירותים ומנסה להתנער מהסיטואציה. איזה מבט חצוף היה לו - מבט קר שלא אמר כלום. מסתכלת בראי ורואה את כולי. השיער נפוח, הפנים צבועות ומדגישות את הנוכחות של העיניים והשפתיים. הרגליים ארוכות ועצמות הבריח והקימורים בולטים בדיוק כמו שאני אוהבת את זה. 

חוזרת למקום והוא עדיין לא שם. נרגעת אבל עדיין מתוחה. מתיישבת ומרגישה בין הרגליים את הרטיבות שהתקררה והתאווררה שחוזרת להתחמם שוב בין רגליי. החברה מזמינה לה עוד משקה תוך כדי התלבטות מולי שאינה מסבה את תשומת ליבי. הלהקה השנייה עולה ואני יודעת שזה יהיה לילה ארוך. המתופף הבא - הוא 😖. 

לעיניים שלנו יש הפעם נתיב די קצר ואוכל להבין מי זה שמופיע מלפנים ומאחור וקושר חזק את ההתמכרות שלי למתופפים. אני בשלי והחברה בשלה. הוא מרטיב אותי מהחוצפה שלו לא להסתכל לי בעיניים יותר כאילו שהמבט ההוא יהיה המבט היחיד שאזכור. 

אבא מתקשר, אני רצה החוצה עם הטלפון לענות ורואה אותו בכניסה למועדון מחייך אליי ושואל אותי האם אני נהנית. כבר קרה שהסיטואציה נסרגה במיוחד עבורי ואני מתבלבלת מה הפעם הוא זומם, אבל כמו תמיד הוא לא מודה בכלום. הכל הרבה יותר טוב כשאתה פה. אתה מדסקס את ההרגשה שלי איתי, נהנה ממה שעובר לי בראש וממה שקורה בלב ובגוף. לחברה שלי זה כבר הספיק, עוד מעט נחזיר אותה הביתה ואתה מתלבט אם ההופעה השלישית תהיה עבור השכנים או עבור חיות היער

כמעט 9 שנים שהיו לנו יחד. שהתחילו משיחה וירטואלית ולאחריו חצי שנה של שיחות מבלי לדעת איך אתה נראה, אתה ראית אותי. הייתי נאיבית כשנתתי מספר טלפון ותמונה לכל מי שרק ביקש, הסברת לי יותר מאוחר שככה לא מתנהגים בצאט וזה מסוכן. שמרת עליי ורצית לדעת הכל. אם היית או לא היית - הייתי משתפת והיית קורא אחרכך. היה ביניינו דיסטנס, ידעת שזאת הדרך להתנהל מולי כדי להמשיך ולשמור על הקשר כפי שהוא. אבל היית גם רך אליי. כשנפגשנו - בדקת אותי והחלטת לאמץ אותי. בפעם השנייה כבר ישנתי אצלך. גרתי רחוק וזה יצר מצב שלא רצית, אבל הסכמת שאשן אצלך. הלילה הראשון היה מיוחד. בצהרים ניקיתי כל פינה בבית, בערב אנסת אותי, סימנת אותי, שייכת אותי ובלילה רחצתי אותך ונכנסנו למיטה. שמת לי סרט מצוייר והכרחת אותי לראות אותו עד הסוף למרות שלא אהבתי אותו, הוא היה מפחיד. אמרת לי לחבק אותך, זה ריגש אותי לגעת בך. כמעט לא ידעתי איך אתה נראה כי לא הסכמת לי להסתכל לך בעיניים/לפנים. הגוף שלך היה שרירי, העור מתוח מאוד, שיער החזה שלך מגולח ומקוצר, כתפיים גדולות ועבות וגב עם הרים וגבעות. מיששתי אותך וליטפתי לפני שנרדמת. ליטוף היה מדגדג אותך, ביקשת שאגע עם כל היד ולא עם קצות האצבעות. כשנרדמנו כל אחת נזרק לפינה שלו. בבוקר קמתי והכנת לי שוקו. אני בכלל לא אוהבת שוקו וזה עושה לי בלאגן בבטן ואמרת לי שבלילה מתוך שינה אמרתי ''שוקו'' וחשבת שבא לי שוקו. שנים צחקנו על זה, מתגעגעת לצחוק שלך 

לא אשכח אותך לעולם

אהוב שלי

אני???

קוראת.. ועדיין לא מאמינה שזכיתי למצוא דווקא אותך. אני מבינה דרך הבלוגים של אנשים כמה הם יכולים לתת לאחרות רק היכרות קצרה עד שיוותרו ויברחו, מה שחוויתי בשנתיים וחצי שאני פה. הבגרות שלך והדרך השלמה שלך, שאתה. אני עדיין לא מבינה למה דווקא אני. לא משנה כמה אתה מסביר, אני שוכחת ואתה מזכיר לי כל פעם אבל לא משתכנעת.

לא זוכרת איפה נערך הניסוי, או מה הוא בא להראות..

בימים האחרונים הקישורים שעולים לי הם דווקא אליך

בניסוי העמידו בשורה אנשים שסיימו לימודי תואר והציגו משפטים וסטטיסטיקות שהובאו. למשל - אמהות חד הוריות מסיימות פחות לימודי תואר מאשר אלה שמגדלות ילדים ונשואות. ולכן מי שאם חד הורית עליה לקחת צעד אחורה. מספר נשים לקחו צעד אחורה. למשל - אנשים שחיים בפריפריה מסיימים פחות לימודי תואר ועל כן מי שחי בפריפריה עליו לקחת צעד אחורה.  מספר אנשים לקחו צעד אחורה.  על כל מי שיש תיק במשטרה לקחת צעד אחורה, על כל מי שהוריו אינם אקדמאים - לקחת צעד אחורה.... כל אחד בסוף הניסוי התמקם איפשהו

יש אנשים שמתחילים הרבה יותר אחורה וצריכים להתגבר על הרבה יותר קשיים בשביל להתחיל מנקודת פתיחה השווה לאחרים. 

כשהגעתי לפני מספר שנים לאתר התמימות והאמון שלי בקשר טוב היו בנקודת פתיחה לא רעה. היום אתה יודע. 

אני מתחילה לצמצם פערים איתך, אני שמחה ככ שפגשתי אותך. כל יום מתקדמת איתך ויכולה לחזור לנקודת פתיחה טובה

בזכותך 🐶

באחת השיחות עם אלוהים, כשאני מיטהרת ומזוקקת לאמת התהומית שלי - עלתה השיחה על זה.

אתה מרדד אותי תמיד, רואה דרך העלים. אתה מכתיב את המציאות שלי דרך ההבנות שלך. אתה מכתיב את המציאות של כולם. המציאות של אחת נקשרת במציאות של אחרת. הניסויים במעבדה שלך משקיטה את הנטרפת שלי, האלוהים הרחמן והתחמן שאתה, השטן שאתה, המכשף המבשל והבוחש, הרוכש את תאי מוחי. המייבש והבוחל, השוחט והנוגה. אתה ארומה מלאה בפז, שותה, שותק אך כה צועקקק. 

(זה היה כריקוד)

פותח הדלת, המותח את החבל, מהדק ובודק, מרפד במסמרים, מהמם עם חשמל וקשת הרפלקס, הצריבה עולה אחרי, על הלחי, על התנובה, על המסחטה והמחראה. וזו ההענקה, היכולת שלי לשלם, ההזדמנות היקרה, מקפידה לבוא בזמן, אפילו בלי שעשיתי פן הכל הלך חלק. אך הכל יכל ללכת אחרת, דוגמא יפה הייתה גם היא. יותר מדי בזוקה בוודקה, יותר מדי שחרור במקום לא מוכר והנה הדוגמא.

לאט נבנו להן עשרת הדיברות, תלויות על ראי שנקנה למטרות דפיקה יומית, כתובות על הראי ורק עליו. מתנהגת ככה. כל משפט נכתב בדם. כל טיפת דם הורידה את ההמוגלובין שלך, סיימת עם אנמיה קשה. תסמיני האנמיה ירקו עליי. 

פגועה, לא שלמה, פצועה, שבורה

מדממת, מריירת, מקיאה, בוכה

מתכסה, מתחבאת, חושפת ביתר

הכאב נעלם, התשוקה נעלמת

כל אחד נוגע, אף אחד לא נוגע

הכלוב לא חוסם, הגאג מתפרק, לא מסורסת, בלתי ניתנת לאילוף, פרא, כלבה עם בעיות התנהגות, המאלף הרים ידיים

לא ראויה לך

כתבתי לך מכתב אהבה ונתתי לך לקרוא. ביקשתי שתכתוב לי גם, הבטחת להשתדל. נפגשנו וכל כך חיכיתי לקרוא את המכתב. עברנו בסופר לקנות כמה דברים וביקשת ממני להקריא לך כמה מרכיבים שעל אריזות המוצרים. נזכרתי במכתבבב.. לא יכלתי להתאפק וביקשתי יפה לראות אותו ולקרוא בסופר.

רצית לבלות איתי את אחר הצהרים, הלכנו אליי

לא כתבת לי, נעלבתי וכעסתי ולא המשכתי להקריא לך כמו שאתה אוהב. הפסקנו להתנהג בחמימות והפרצוף שלך נהיה רציני. ידעתי שבבית אתה תשטוף אותי. איך רציתי מכתב אהבה מאבא ❤

חנית קרוב ואמרת לי לצאת ולרדת הביתה, אני התמהמהתי וזירזת אותי בעצבנות. פתחת את הדלת, הנחת את הדברים, הלכתי להתחבא בחדר ארונות. מזגת לך משקה, כוס זכוכית רחבה וגבוהה, התיישבת בספה וקראת לי. לא יצאתי, אז אמרת שאתה סופר עד 3. 1.. 2.. שלו.. יצאתי מהחדר, מסתכלת עלייך מרחוק. קראת לי לגשת ולעמוד מולך, פחדתי. התחלת לספור והגעתי. עמדתי מולך עם כפות ידיים מכסות את הפה והחזה, מנסה לתפוס כמה שפחות נפח בחדר, להצטמק. הפרצוף שלך לא מרוצה וכועס, מכריח אותי להוריד ידיים מהפה ולומר מה עשיתי. לספר לך איך התנהגתי. הדבר השנוא עליי זה לשמוע אותי אומרת מה עשיתי. אתה קורא לי ילדה כפויית טובה. זה מעליב. 

אני חושבת האם כדאי לי לחזור לחדר הארונות, שהרי אתה תמצא אותי. לשנייה הזזתי את העיניים לשם ואתה מייד קורא את המחשבות שלי. כבר הבנתי שהבנת, אז ניסיתי לרוץ להתחבא, תפסת לי את החולצה וזה היה חסר סיכוי. הורדת את החגורה שלך, הנחת אותי על הברכיים שלך, חושף רק את הטוסיק והפיפי מאחורה ולא מתחרט. אתה לא מבין שיש לי עור דק? שההצלפות שלך בדיוק פוגעות במקומות הכי כואבים! ממכה למכה הכאב מתגבר, אני נושמת בכבדות, כועסת ובוכה, כל הצלפה פוגעת במקום יותר גרוע מהקודמת! אני צורחת מבכי ואתה לא מרחם! בשבריר שניה, הכאב חזק מדי ואין לי כח לזעוק אלייך יותר, אני שקטה, כבר לא מרגישה את הכאב יותר, כועסת עלייך ועל עצמי, מוותרת. נשבעת שלא אצא מהארון יותר אחרי שתפסיק עם החגורה. הטוסיק והפיפי שלי בוערים, הירכיים העליונות, בדיוק מתחת לטוסיק, העור הדק ביותר. אתה רואה שאני גוף שלא מגיב. מניח אותי על השטיח למרגלותיך. אני רק בוכה, בשקט ובלי דמעות. 

בעדינות מפשיט אותי, אני לא זזה, לא נלחמת בך ובעצמי, נשארת זרוקה על השטיח בתנוחה האקראית שהנחת אותי. 

שקט

אתה מתיישב על השטיח, נשען על הספה, מזיז מחצי פניי את השיער הדבוק לדמעות, מלטף ומסדר. שונאת אותך בלב. מרים אותי לשכב עלייך, להתכרבל בתוכך ואומר לי לחבקך. אני בתנועה היחידה - תנועת כתף מסמנת לך שאני לא רוצה. אתה מאגף את עצמך עם הידיים הרפויות שלי ואני נתלית עליך. אתה קורא לי קוף תלוי, זה מצחיק אותי אבל אני מתאפקת לא לצחוק, אני לא מצליחה. אני צוחקת בקול ובוכה. אתה מנסה לחזור לאיזשהו מוסר השכל, אני מייללת מהתסכול וחוסר האונים, צוחקת לסירוגין ומעורסלת. זאת תחושה של בית. 

האם אני ילדה טובה או רעה? יש משפט כזה ילדה רעה מבית טוב.. האם אני ילדה רעה מבית טוב? האם אני ילדה טובה מבית רע? אני לא מאמינה שאני ילדה טובה מבית טוב או ילדה רעה מבית רע כי משהו טוב ורע קיים. לכן אני בטוח ילדה טובה מבית רע או ילדה רעה מבית טוב. רק אם אתה תגיד לי מה אני, אהיה בטוחה בזה. כרגע אני לא ילדה טובה ולא ילדה רעה אני כלבת רחוב שמוצאת חום בחדר מדרגות אחד מיוחד. חדר המדרגות הזה הוא הכי טוב שיש. אז אולי אני כלבה רעה בחדר מדרגות טוב. זה המצב הסופי שנקבע לי. חדר המדרגות שלי. שעד לא מזמן הייתי באה לקבל קצת מזון. חדר המדרגות שלי שאני שוכבת בו, מחכה למנת גורמה. המרווחים בין הארוחות בו לא קבועים, לכן יש לי הסכמה גם לקבל עצמות. לאחרונה אני מורעבת, אך המוח מתרגל לקצב מטבוליזם חדש ומרגיל את הגוף לרעב וצרכים חדשים. בחיים לא צמתי, לא הצלחתי לצום כי המוח פשוט תקף. המוח מרגיל אותי למה שטוב לו, מה שטוב לגוף, מה שטוב להם. חשיפת השיניים והנהמות לקראת מי שמתקרב לדלת התחלפו ברחרוחים וקבלה. אתה מחייך כשאתה צופה באף שלי זז ימינה שמאלה. הדלת נפתחת, חום בית יוצא החוצה והדלת נסגרת עליי, רעש של בית בפנים, ריח של בית. המבט כבר לא מתחנן, מתרגלת