My Sanctuary

גם כשהוא מרוחק, חולה, מותש, עייף, כועס, מאוכזב,

גם כשהוא לא מביע דבר מלבד הטכני כלפיה,

גם כשהכל נראה שנגמר, זה לא נאמר,

גם כשהוא מרחק אלפי לבבות ממנה, מאות נגיעות,

גם כשהוא לא יכול לחשוב יותר עליה כחלק ממנו,

גם כשהוא לא מביע את דאגתו כלפיה, כי הוא רחוק, כי הוא פגוע,

היא עדיין פה, יודעת שהיא קיימת,

מחכה, להרגיש את היד על הלחי, להישען לתוכה,

מחכה, לחוש את האצבעות עוברות בין קווצות השיער,

מקווה, לחוש מתוך שנתה את הגוף החם נצמד אליה, גם אם בטעות,

מקווה, לראות מחוות אפילו קטנטנות מזכירות לה שגם הוא עוד פה.

אני עדיין פה.

אהובי.

Sometimes a baby girl need to play by herself to

feel

Not my best without a template but I felt

Just a bit so I could sleep quietly 

Just a tiny bit of a feeling

Thanks Painslut

For seeding the seed of curiosity 

בחיי שאני כבר לא יכולה לשתות קפה בלי לחשוב עליה 

😂

אדוני,

אני רוצה שתיקח אותי, בשתי ידיים, מעורסלת לתוך הנפש שלך.

תרים אותי למיטה, או לספה או לאן שתרצה, תשים אותי על 6 עם הישבן אלייך, תלטף ותלוש, תחמם ותעטוף, תצליף מעט, ממש מעט, אבל חזק, תספור לי.

כבר חודש שהכל סוער, תספור לי שלושים במניין החודש שאנחנו סובלים, 10 ידיים בין לבין כחימום, 5 השוט החצוף שאדע מתי זה מסתיים, אחת, אני נחנקת, 2 מיבבת, 3 נושמת עמוק, 4 רועדת ומפחדת לאחרונה, אחרונה. ותמשיך בליטופים. 

אני רוצה שתערפל אותי, תלחש לי קרוב קרוב לאוזן, גורה, את כבר בחמש עשרה, יש לך רק עוד חצי, תפשפש בכלים שלנו,

תוציא את הקיין ותגיד לי, זה רק התחלה ותלחש לי, עכשיו את סופרת חמש. אני אספור 1 אדוני ואמשיך ביבבות של כאב, יודעת שתיכף זה ייגמר ומנחשת את הכלי הבא שלך. 

תלטף את הכאב, תנשוף עליי קור, תחטא אותי ותגיד, זה הסוף ילדה, זה הסוף, נשאר לך עשר אחרונים, אני אספור. תתמסרי גורה שלי. אני אנשום עמוק ובכל הצלפה אבכה ואזוז, אבל אחזור, כמו שאני חוזרת לידייך כל פעם מחדש, גם כשאני בורחת. 

תגרום לי להזיע, שהכל ישרוף. ותצליף בי עם הניטים, חזק, שאדמם את הכאב עד הסוף. אני כבר חמה, בוערת.

תסיים ותחבק את הגורה המעורפלת שלך, רק לרגע קטן כי לא סיימנו אדוני, אחרי שסימנת את הבעלות עליי תבעל אותה ממני. 

הרגיעון שלי, זה אתה, עמוק, חודרני, מתיש, חזק, תזמין אותי אנאלי עד שאפול, עד שלא תהיה אני. 

אחרי שתסיים ותהיה מעט מותש תוציא את הערכה. תסמן אותי כשלך שוב. 

תשלוף את האלכוהול על הישבן השורף שלי, תשלוף את המחטים ותכתוב עליי, ORON עם כל הכמות של כל המחטים. תצייר עליי עם טוש ותכתוב. 

תהפוך אותי ליצירת אומנות שלך. אם זה לא מספיק שים לי גם נרות בקאפים של המחטים ותדליק. שישרוף ויטפטף עליי הצבעוניים של חנוכה... 

אחרי שכולי מותשת ומעורפלת, תרים אותי למיטה, או לספה או לאן שתבחר, תפרוש שמיכה שלא אדמם עליה. ותשב על הפנים שלי, תן לי ללקק את כולך כמו ששנינו אוהבים... תמצה את כולי ותזיין לי את הגרון שוב עד שתגמור שוב, תמלא אותי

ותיתן לי לישון עטופה ומכורבלת בך. 

מותשת,

משומשת,

מסומנת,

שלך. 

אדוני. 

אולי ניפגש לקפה? אני ואת? 

נשב אחת מול השניה כל אחת בעיסוק שלה,

אני אעבוד במחשב כמו שאני עובדת כבר שבועות,

את תשבי בנייד או במחשב, או מידי פעם תקשקשי איתי,

אולי נאכל בוקר ונשתה כוס קפה רותחת מה שאני לא מצליחה כשהגורים איתי,

ואת תסבלי ותחייכי בשקט כי בין לבין אשחק ברטט שפועם בך,

אולי אפסיק לרגע ואשלח אותך לעשות בדיקה שם בשירותים,

אולי אמשיך ואגביר את העוצמה למקסימום כשאני מבקשת ממך להזמין לי את הקפה שלי מול המלצר או המלצרית,

אני אוהבת אותו חלש, עם הרבה קצף, ככה אני שותה יותר קפה ופחות קפאין ומצליחה לתפקד,

אפשר גם ליד סודה עם לימון וקרח, בלואו-בול, לא כוס גבוהה כזאת של בתי קפה,

אבל תמזגי לי, כי אני במחשב, כותבת, ואת מולי, נוכחת, שאניח את הרגל מעבר לשולחן,

או אדרוך ואסובב כשאני עם מגף של חורף ואת עם הנעל הדקיקה ביותר שיכולת למצוא, כדי להרגיש את הרגל שלי,

אולי אוריד את הנעל ותחת השולחן תלטפי תוך כדי שהרטט מזמזם לך באוזניים,

אבל זה יהיה נחמד,

אני אכתוב,

ואת תשבי,

מולי,

איתי,

שלא ארגיש לבד...

אני לא אוהבת לבד...

אבל אני אוהבת לשבת לכתוב בבתי קפה כשהחיים ממשיכים סביבי ואני משחזרת טראומות לתוך מילים יפות, שחורות על גבי מסך לבן,

מתקדמת הערה צהובה אחת אחרי השניה,

הדגשה ורודה אחת אחרי השניה,

וככה יירקם לו הספר שלי,

שאת תחת רגליי, 

כשארגיש שזה כבר יותר מידיי, והמוח לא יכול לעבד עוד טראומה, כשסיימתי לכתוב, אשאיר לך חצי שעה,

לגמור כשיד אחת שלי חופרת בך בשירותים והשנייה כרוכה סביב הצוואר שלך, או הפה,

או שאסתום לך אותו עם התחתונים הרטובות שלך אחרי שזיינתי אותך ואפילו אותי איתן סתם כדי שייספג עוד קצת טעם.

את רוצה להרגיש מושפלת יותר תחת ידיי? אין לי בעיה. נספוג היטב את התחתונים, בזהב שלנו, נתקע אותם בפה שלך. ותוך כדי שאת עומדת ומחניקה נשימה, אוכל אותך, אחפור את המיצים שעוד נשארו בך עם יד אחת כשהשניה נעוצה בירך או בתחת הלבן שלך, ותגמרי,

כן כן, ככה חזק, תגמרי,

עלובה,

מסכנה,

משומשת,

בשירותים,

כשאני מחליטה מתי לעצור.

יצאתי בערב חמישי לאירוע של הכיתה, מסיבת בר מצווה לאחד הילדים בכיתתי שהייתה בעיר בו גר איתי. בעודי מסיימת ארגונים אחרונים של מסיכות לא מחמיאות שלחתי לאיתי הודעה שזו ההזדמנות שלי להיעלם לידיו בפעם הראשונה. כפי שהיה נהוג עלינו כולם לאוטובוס שייקח אותנו לאירוע המיוחל, ככה שכולם ארוזים ומסודרים באותה תחבורה ואין ספק שכולם נוכחים וכולם מגיעים וחוזרים יחד. ככה זה מתחיל ונגמר בדיוק כפי שמצופה. כחלק מחבורת הלא מקובלים, למרות שהם באמת ניסו להתחבר איתי, החלטתי לשבת בחלקו הקדמי של האוטובוס, לזכות במעט שקט להתכתב עם איתי בדרך לאולם האירוע. בעודנו נוסעים, שלושים ילדים באוטובוס צפוף אחד, הרעש חוצה את גדותיו, הנהג משמיע שירים שמחים להעלות את האווירה לילד המצוות, אורות הרחוב הכתומים מרצדים על החלונות הזמן חולף מהר ואנחנו מגיעים. מגיעים לאולם, קצת נידח, באיזור תעשייה ישן, הכל חשוך מסביב מלבד הכניסה המוארת לאירוע של!. המוזיקה בפנים מוכרת, האורות הצבעוניים והמהבהבים מרצדים על קירות שקושטו בהתאם לאירוע המיוחל ואנחנו נכנסים בהמונינו אל עבר החלל המיועד. 

בכיסי מסתתר לו הנייד הקטן, אני ממתינה בציפיה לשמוע ולהרגיש את הרטט המיוחל שיספר לי שהוא מחכה לי בחוץ. כבר שלחתי לו את הכתובת של המקום, את השעה שנגיע והוא בתגובה אמר שיגיע עם הרכב של ההורים, המאזדה הכסופה. קבענו שניפגש בחניה אחורית והוא יתקשר כשיגיע ויסביר לי איפה בדיוק הוא עומד, כך אזהה אותו בין כל הרכבים, מאזדה כסופה עם נהג יחיד, איתי. 

הלב שלי דופק, הנשימה קצרה ומעורפלת, אנחנו יושבים זה לצד זו ובוחנים אחת את השני. הוא שחום, עיניים קטנות וחומות, לא גבר יפייפה כמו שדמיינתי למרות שראיתי תמונה שלו במסנג'ר כבר אבל היא החמיאה לו. השיער השחור והקצר שלו מסתיר שהוא מעט מקורזל, הוא לבוש בג'ינס פשוט וחולצת טריקו לבנה. ברכב יש ריח אופורי של בושם גברי שאני לא מזהה, הריח הזה דביק, סמיך, עוטף, נוכח במיוחד, כמעט כמו איתי שיושב לצידי.

איתי לוקח את ידי אל עבר הג'ינס שלו, אני מלטפת ומרגישה אותו מתקשה, הוא לא יודע שזאת פעם ראשונה שלי, ראיתי סרטי פורנו, ראיתי אסקימו לימון, אלכס חולה אהבה אולי גם קצת אמריקן פאי, אבל דבר לא מכין אותי לבחילה הקטנה שצצה בי, לדופק המואץ, לריח המשכר של הבושם שלו. הוא רוכן לעברי במעט חשש ומעט ביטחון, מנשק אותי, אני לא בטוחה שאני עושה את זה נכון אבל אני מרגישה את הלשון שלו בתוכי, כמו מחפשת לבדוק אם אני יכולה לנשום תוך כדי שהוא מצמיד את השפתיים הדקות שלו אליי. בעודו חופר בפי כמו בנשמתי אני ממשיכה ללטף את האיבר שהוא הדגיש שעבה וגדול, אני מניחה שאם זה מה שהוא אומר זה מה שזה.

איתי עוצר את החפירה של הלשון שלו בפה שלי, אני מסתכלת עליו מבולבלת מעט, הוא פורם את הכפתורים הבודדים שמחזיקים בקושי את הגינס סגור, מפשיל מעט מכנסיו וחושף בוקסר קצר שחור. דיברנו פעם על זה שהוא לא אוהב תחתונים, הוא אמר שהגומי חותך את המפשעות שלו והוא מעדיף לאפשר לעצמו ולביצים הגדולות והמדושנות שלו חופש. הבוקסר מסתיר בליטה גדולה ומעט מעוקלת, אני נוגעת בעדינות עם קצות האצבעות בתחיל וממשיכה לחפון אותו עם כל כף ידי. בעודי מלטפת את הבליטה שפועמת למגע ידיי איתי ביד אחת תופס את שיערי וביד השניה חושף איבר שמנמן, כהה במקצת, עם כיפה גדולה ונוזל שקפקף ניגר ממנה. הוא מרכין את ראשי אליו, אני עושה כמצופה ממני, פותחת פה גדול, מנסה להסתיר את השיניים בעזרת הלשון שמבצבצת החוצה ומכניסה אותו עמוק ככל האפשר, אני נחנקת מעט מעובי הזין שלו בגרון שלי. הוא מחזיק בשיערי ומעלה את ראשי למעלה ולמטה, מענג את עצמו ומשתמש בי ככלי, כלי לקיבול הרצונות שלו. אני משחקת בין לבין עם הכיפה שלו בלשוני, מלקקת בסיבובים ומוצצת את כולו לעומק הגרון. הדופק של שנינו עולה, אני מרגישה את עצמי מתנשמת בין חנק לחנק ושומעת את אנחות העונג שלו מתגברות. הוא עובר להחזיק את ראשי משני צידיו עם שתי ידיו הגדולות והחזקות, נאנח וגונח לתחושת הלשון שלי מרפרפת כשהוא יוצא והגרון שלי נחנק כשהוא נכנס. אני עולה ויורדת מעצמי והוא מלטף את ראשי תוך כדי, גונח לי, את נהדרת, את באמת מוצצ הכי טוב שהכרתי הוא נאנח. הוא לא יודע שזאת הפעם הראשונה שלי ואני משקיעה יותר בואקום חזק כשהוא בתוכי, שיהנה יותר. בעודי שוקעת במוח ריק ונטול מחשבות הנשימה שלו נעתקת, הוא אוחז בראשי בכל כוח ידיו הגדולות ודוחף את הזין שלו עמוק, משפד את הגרון שלי ונחנק מעוצמת הגמירה. אני לא יודעת מה לעשות עם מה שנשפך לתוכי ובולעת מייד מעוצמת הבהלה. 

אני מתיישרת בכיסא לצידו, לא מדברת, תוהה מה הלאה, האם מצופה ממני משהו, לומר תודה? לומר שנהניתי? בכלל נהניתי? אני לא ממש יודעת אבל הטלפון שלי מצלצל, מציל אותי מהמחשבות שלי. צעקות נשמעות מעבר הצד השני ואני לא נוכחת לשמוע אותן. כולם מחפשים אותי, לא מבינים לאן נעלמתי לזמן כל כך ארוך כשאמרתי שאני רק הולכת לשירותים. אני מסדרת את השיער ורצה אל עבר הכניסה, לא מסתכלת לאחור. חוזרת לשגרה. המוזיקה סביבי פועמת בי, אני רוקדת עם חבריי לכיתה מחכה שהערב המיותר הזה ייגמר, תמיד הרגשתי לא בנוח להיות אני בסביבת ילדים בגילי. אולי אני נראית מגוחכת כשאני רוקדת? מה עושים עם הידיים כשהרגליים מקפצות? והאם אני צריכה לעשות פרצופים או לתת להכל לזרום? מה זה אומר בכלל לזרום?

נעלמת ילדה, את מספרת כמה את חזקה מול גברים, איך את עם נשים? עדינות, רכות, חמות, מלטפות, כאלה שקוראות ורואות את הקליפה היפה שיצרת לעצמך, גור קטן ושביר. 

את רק צריכה את האחת שתתפוס את הרעמה שלך, תוריד אותך על ברכייך ותקלף את ההתנגדות, שלב אחרי שלב, תשתמש בך, תשמיש את הרגש שמזמן כיבית אצלך.

את מבינה ילדה, אני רואה, אני רכה, אני עדינה, ואני לא צריכה הרבה כדי לראות אותך על ברכייך מולי, מזילה דמעה של הקלה, שאת כבר לא צריכה להחזיק את כולך איתנה. כי את גוש קטן ושביר של כלום. של בלילת סופה קטנה שלא משתווה אליי. אני מבינה למה נעלמת, לרגע קטן ראיתי אותך... זה קשה שרואים נכון? 

התרגלתי לזה. אני מחבקת את המקום הזה בי. שיראו, שיקנאו ביכולת שלי להיות ספר פתוח, בפני כולם ובעיקר בפני אדוני והכי חשוב בפני עצמי.

את מבינה גוש ריק של כלום ושום דבר, אני לא ריקה כמוך, אני לא מפחדת, אני רואה, ואמנם אני רכה וניסית להתעלות עליי, אבל אין לך מקום מעליי, לאף אדם אין מקום מעליי מלבד אדוני כי אני חזקה יותר. אני רואה את מה שאת מחביאה מעצמך.

את מבינה ג'וק קטן, המוח המעוות שלך לא משתווה לשלי, אמנם אני לא סדיסטית במהותי, או שכן זה כבר לא שלי להחליט אני רק נהנית ממה שאני עושה. אני טובה בזה. כי אני רואה. כי אני מרגישה. כי אני נותנת לזה מקום אצלי ובגלל זה ג'וק קטן אני טובה יותר וקל לי להרכין לך את הראש בלי מילים. אני רק צריכה לעמוד מולך. זה יספיק.

לכן גוש קטן של כלום,

אדוני גם לא משחרר את התכשיט שלו לכל אחת.

הוא יודע שיש בה אש מתלקחת שעשויה לשרוף את מי שתיגע בה. או לעטוף להכיל ולהרים. 

זה תלוי איפה נגעת בי, ואני חושבת שלא הצלחת לגעת במקום הנכון ... 

זה כל כך יפה שההבדל בינינו זה שאין לך יכולות רגשיות להיות מעורבת בדבר כל כך עמוק כמו התמסרות ואצלי, הרגש שאת מפחדת ממנו כל כך הוא מה שיוריד אותך לרגליי. המבט שלי מספיק.

לפעמים בא לי פשוט לקחת את כל הדברים להפנות את הגב וללכת. לא כי רע לי, אולי כי טוב לי וטבוע בי לחרב משהו כל כך טוב כשהוא מעמיק. ולמה זה ככה אני שואלת? בעצם למה אני שואלת כשאני תמיד יודעת את התשובה. 

כי הדפוסים האלה טבועים בי. לברוח, לשכוח, לעשות ריסטרט.

אני רוצה לקחת את עצמי, להסתובב, להשאיר הכל מונח במקומו ולברוח, ללכת למקום חדש למרות החרדה שלי מהתחלות חדשות. החרדה שלי משגרה היא קשה יותר. 

הפחד שלי מהצלחה הוא כבד יותר. 

אני אדם מצליח, הישגי יש מי שאומר, אבל הפחד תמיד היה שם, זה התחיל בחוסר רצון להגיש את העבודות האחרונות בתואר הראשון. המשיך לעבודת גמר בתואר השני שישבה במשך כמעט חודש רק מחכה להגהה. ועכשיו זה ממשיך בעוד מליון תחומים. 

אנשים לא מבינים כמה דפוסי ילדות הם משהו שנטבע, כמו חותמת על הנפש של אדם. לראות הורה אורז מזוודה כל שבועיים מתוך ריב, או טלוויזיה עפה ונשברת, או טלפון, מחשב נייד, דברים נזרקים ולא במטרה לפגוע אלא במטרה לשבור כדי לפרוק את התסכול. הדפוסים האלה נטבעים באדם, אלו דפוסי בריחה שקשה לשחרר. 

אז אני רוצה לארוז מזוודה.

אבל אני לא ההורים שלי,

אני אני,

אני אתה,

אני שלך,

אני כעוסה, 

לא עלייך, עליי, תמיד זה עליי, גם כשמישהו אחר טועה האשמה היא עליי. ולמה זה ככה אתה תוהה? כי טוב לי, ואני מפחדת שזה יישאר. זה תמיד היה ככה, שהיה לי טוב, כל כך טוב, ואני לא יודעת כמה אצליח להחזיק מעמד בטוב הזה. 

לא כי אתה לא בסדר,

כי הטבע שלי, מפחד,

המוח מחפש אזהרות,

סכנות,

חששות,

אבל אין סיבה.

אם תשים לב אדוני, לאורך כל הזוגיות שלנו,

זה תמיד קרה,

תקופה מדהימה שחירבתי,

שמחה גדולה שציערתי,

שלווה נינוחה שהפרתי,

זה לא בגללך, ובאמת שאין לי שום עניין בזה,

אבל יש בי פחד,

והפחד הזה, המילים האלו, יכולים לצאת רק בכתיבה, רק בתהייה שאפרסם את הכתוב, שחור על גבי לבן, ואקווה שבתוך השקט שלי, בלי המילים, רק תבין, שאני לא רוצה לחרב.

אני מנסה, להיות אחרת.

אני לא אוכל לעולם לחזור על זה במילים שישמעו, שחלל החדר יכיר, כי אני אשבר. 

יש דברים שרק לכתיבה יש מקום להכיל, כי ככה אני יכולה לדבר ולכתוב ולצעוק ולזעוק בלי חשש, בלי פחד שישמעו. כאן יש לי מקום. 

להיות אני, לא מיוחדת, לא שונה, לא חולה, לא פגומה, רק אני, ישרה, כנה, מבינה. 

רק בכתיבה אני מבינה ומכילה ומעכלת את הכל החוצה ואני תוהה עדיין למה אתה פה אדוני? כי אני רוצה לברוח, אבל אני לא באמת רוצה את זה, זה רק פחד. פחד שיהיה לי טוב. פחד מהמקום השקט שקיים רק בין רגלייך לצידי הספה. זה באמת פחד. קיומי. מהותי. אמיתי. מעצמי. 

מלהסתכל לעצמי בעיניים ולראות את המעבר, את המעבר לבובה היפה, החמודה, הקשקשנית, השמחה, החברותית. את הפחד, האימה, מלהיות לבד, ועם זאת הניסיון לחרב את הביחד. 

ואני רוצה להתנצל, אתה יודע שאני רוצה, רואים את זה עליי כשאני מתנצלת באמת ומכל הלב. אבל במילים זה לא יוצא לי. זה רץ במחשבות כל הזמן, לשבת לצידך, לחבק את הרגל, לעסות את הכתף, ללחוש סליחה. אבל אני מפחדת שזה יצטרך להפוך לשיחה ולא ייגמר בשתיקה מבינה. 

ואולי בגלל זה אני לא מצליחה ויוצאות לי מילים אחרות, יותר רעות, יותר קשות, כי הן אולי אלייך אבל הן ממני אליי, הן לא פה לפגוע בך, אלא להסביר כמה אני כועסת. פגועה. עצובה. ממני, מעצמי, כי האכזבה העצמית, היא הכי קשה. אבל שוב. 

אני לא יכולה.

לומר במילים, שישמעו,

אני רק יכולה לקוות,

שבכתיבה,

אתה תבין,

אתה תקבל,

אותי,

למרות שאני,

לא מקבלת אותי. 

אני פה, מול הגורים שמשחקים בכל מה שאפשר מלבד משחקים אמיתיים,

אתה בחדר, אולי ישן, אולי מנסה להתעלם מהרעש שהם עושים,

הערב תעבוד אולי בפעם האחרונה בלילה,

ואולי לא,

חזרנו להיות שני זרים שמגדלים שלושה ילדים באופן מקרי בהחלט,

אני כל פעם מנסה קצת, ואני יודעת שבלי לומר שאני מנסה ובלי לומר דבר אתה לא תבין את הניסיון שלי.

אני מפנה את הכוסות ממתקן הכוסות באוטו, מנמיכה את המושב למטה וכל זה כדי לפנות מקום לשים את הראש במשענת היד שצמודה לנהג, בתקווה שתשים את היד עליי ולא עליה. 

אני מתיישבת צמוד, קרוב, בתקווה שתיגע בי ואולי בטעות וארגיש את החום שלך,

אני מלטפת את הגוף שלי שעד ממש לא מזמן היה שלך, בעוצמה משתנה, לפעמים מגרדת, שורטת, ומרגישה את ההחלמה של ההצלפות עם הניטים שטבעת בי לפני שיצאת לנופש של שתי לילות שבהן הייתי לבד עם הגורים, כדי שאתגעגע קצת פחות. מלטפת ונחנקת, נחנקת בשקט שלא תשים לב, שלא תשמע,

שכואב לי, ולא בהחלמה את זה אני כבר מזמן לא מרגישה זה כמו גלדים קטנים של שריטות, אחרי כמה ימים הם לא מורגשים ולא נראים מלבד במגע העדין של הכפות הרכות. 

כואב לי שזה לא יחזור,

כואב לי שעד לפני כמה שעות, ממש ימים בודדים היינו בחדר אחר, הבטחת, עטפת, חדרת, הכאבת, אמרת שאתה לא עוזב אותי, פירקת את הנפש שלי, וקיוויתי שתישאר גם לבנות אותה מחדש,

אבל זה שלי,

לבנות,

שוב,

מחדש..

אולי הפעם יותר טוב? אולי הפעם אזכה לטיפול הולם? אני לא בטוחה, המערכת לא יודעת לאכול אותי, עוף מוזר כזה,

שיודע על עצמו ונפשו כל כך הרבה, מבין ומכיל, אבל לא מצליח לשנות דבר כבר שנים,

אז אני מלטפת את הנפש שלי, ומקווה שגם אתה תלטף שוב.

כי בעלי עוד פה, נוכח, מכיל ומחבק, עוטף בלילה,

האב לילדנו וגורנו, עוד כאן, איתנו, יותר נוכח מתמיד,

אהובי עדיין קשוב לי, פגוע אבל פה, מביט בי ומכיל,

אבל אדוני, איננו. 

אני חושבת שאני באבל, על עצמי,

אולי בגלל זה קשה לי לראות גם אותך,

אבל זה לא שאני לא רוצה,

אני יודעת שלהתנצלויות אין מקום,

אלא למעשים והוכחות,

אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת. 

חמשת שלבי האבל, לפי מודל קובלר-רוס, הם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. שלבים אלו נועדו לתאר את תהליך ההתמודדות עם אובדן משמעותי כאשר כל אדם חווה אותם באופן שונה. 

חמשת שלבי האבל:

הכחשה: בשלב זה, האדם אינו מסוגל לקלוט את המציאות החדשה והכואבת. הוא חווה הלם, וסביבו יש תחושה שזה לא קיים, שאם אמצמץ או אשן ואקום בבוקר זה יחזור לקדמותו.

כעס: כשההכחשה מפנה את מקומה, עולה כעס רב על המצב החדש. הכעס יכול להיות מופנה כלפי אחרים, כלפי האל, או כלפי האדם האחר. אצלי, אני בעיקר כועסת על עצמי.

מיקוח: בשלב זה, האדם מנסה "להתמקח" עם המציאות, כשהוא מנסה למנוע את הבלתי נמנע. הוא עשוי לחשוב מחשבות כמו: "אם רק היינו עושים אחרת...", או "אני מוכן לעשות הכל כדי שזה יתבטל". המיקוח שלי תוהה אם לכרוע ולקוות ישנה את המצב.

דיכאון: בשלב זה, מופיעות תחושות עמוקות של עצב, ייאוש ואובדן, יחד עם מחשבות על העתיד ורגשות אשמה. הדיכאון משקף את הפנמת האובדן ואת ההבנה שהחיים השתנו לנצח.

אני לא חושבת שהוא משקף, הדיכאון שלי דיי נצחי. גם כשטוב לי שחור לי

קבלה: זהו השלב האחרון בו מתרחשת קבלה של המצב, שלא רק באופן פסיבי, אלא גם מתוך חיזוק הביטחון והרגיעה. האדם מתחיל לתכנן ולבנות את חייו מחדש. 

אני לא חושבת שאי פעם אהיה במצב של קבלה.