שנים אני בכלוב,
שנים אני במלחמה מתמדת עם עצמי, אני נשלטת? אני שולטת? אני מתחלפת? אני מאוהבת? אני שונאת? אני נרגשת? אני מפחדת? אני מטורפת.
שנים של מלחמות אין סופיות עם עצמי שבסופו של דבר הניבו פרי
כתבתי ספר, אוטוביוגרפיה גרפית מינית סקסית, מפחידה, מבחילה, מבעיתה ובועטת בכל מי שקורא את הזוועות שאני כותבת במילים יפות שאחרי קילופים וגירופים מבינים את המשמעות האמיתית.
אני- בגיל 12, אני ולא אף אחת אחרת, התחלתי את המיניות שלי בגיל 12. ואחרי שנתיים של חקר בגיל המזעזע של 12 שנים התחלתי להיכנס לכל עולם הבדס"מ, על כל גווניו ומיניו, אני ולא אחרת. בגיל 14 מחזיקה ומוחזקת על ידיי שולט. מחזיקה נשלטים, כלבים, משרתים ועוד כל היוצא בזה. מגוונת ומגוונת על ידיי עשרות גברים. אני ולא אחרת.
אז כתבתי ספר על כל מעללי, אבל כבר חודשים, יותר מחודשים אני לא מצליחה להעלות מילה על הדף, פותחת קובץ ובוהה במחשב שעות על גבי שעות וכל מה שיוצא זה:
אני, אני ולא אחרת.
ולא יוצאות המילים ולא יוצאים הרגשות ולא יוצאות התחושות ועכשיו הראש שלי רץ על תשעת אלפים קילומטרים לשעה עם בליל מילים ומחשבות שרק פה אני יכולה להקיא את הכל החוצה וגם אם לא יקראו ולא זה לא משנה לי ולא מעניין אותי כי אני חייבת להקיא את עצמי החוצה ואחר כך אני אקח את בליל המילים והבירבורים והמילמולים ואשכתב אותם למילים רהוטות הראויות להיכנס לספר.
אבל אני משעממת, אני חיה את החיים הרגילים לחלוטין לומדת לתואר ראשון, עובדת בעבודה נורמטיבית, מגדלת כלבה פרוותית על 4 עם זנב עגול וכנעני כמו שצריך, חיה את החיים המשעממים והרגילים לחלוטין שלי.
אני לא מצליחה להוציא מעצמי את בליל הרגשות שחולפות ורצות להן, אני מרביצה למלקדת בעודי מקישה על המקשים חזק ככל האפשר כדי להוציא את הרגש למילים שיהיו כתובות שחור על גבי לבן
אבל בסופו של דבר כל מה שאני יכולה להרגיש זה שאני משעממת.
אני לא מצליחה לחדש,
אני לא מצליחה לשלב את החיים שלי את הרצון שלי את המיניות והתשוקה, את הנשיכות הקטנות שאני רוצה בצוואר ואת התפיסה החושנית בשיער
אני לא מצליחה לשלב את זה בחיים שלי, אני חושבת ודשה במוחי בכל סנאריו אפשרי על עלילות מיניות שאת כולן חוויתי
אני לא מצליחה לחדש ולו לא טיפת רעיון על מיניות חדשה
על ניסיון לגוון ולחדש ולעניין ולרתק ונסות משהו אחר
משהו שעוד לא הספקתי לעשות ולא ניסיתי מעולם.
לא קיים ולא מצליח
אז אני משעממת
אני,
שכתבתי ספר! שלם עליי
על החיים שלי
שלומדת לתואר ראשון בחינוך מיוחד כי אין חשוב מהמיוחד והשונה כי כולנו מיוחדים ושונים
אני שניהלתי עשרות רומנים חולפים ומערכות יחסים
שהתחתנתי בגיל כל כך צעיר של 21 כי מצאתי את אדון חיי
בעלי הבעלים שלי והאדון שלי
אני הפכתי למשעממת
ואולי אני לא?
אולי אני פשוט נרקבת בחיי היום יום
אני הופכת את עצמי למשעממת כי אני נותנת לחיי היום יום להשפיע עליי ולכן לאמוצאת מתי ואיך לגוון ולרגש?
אני כבר לא מרגשת
אני לא רוצה להיות משעממת
אבל אני לא יכולה
אין לי מתי
במעט שיש, יש עבודות, וניקיונות ומשימות ומטלות והקלדות ותמלולים ויצירות ומאמרים לעשות ולסכם ולשכתב ולעבד ולאבד
לאבד את עצמי
לתוך השעמום של חיי היום יום