מחשבות

השאלה כמה אתה מווסת, שזה בעצם כמה העולם הפנימי הרגשי התשוקתי שלך מסוגל לשאת חוסר מימוש,

כנל גם בדברים אחרים כמו למשל כמה אתה מסוגל לשאת את העובדה שאתה מחכה בתור המון זמן, שאתה לא מקבל מענה בטלפון כשאתה ממש רוצה לתקן בעיה כלשהי או כשאתה רוצה לשוחח עם מישהו/י,

כמה אתה מווסת כמה אתה מסוגל לחיות בשלום להשאר רגוע אדיש כאשר לא קורה מה שחשבת, כאשר אתה לא מקבל את מה שרצית, כמו ילד שרוצה ממתק ומבקש מאמא שתקנה לו והיא לא מסכימה והוא מתחרפן ממש כולל נשכב על הרצפה בועט מקלל צורח ... באמת באמת כואב לו ובאמת קשה לו, הוא באמת מאוד סובל, ככה בנויה נשמה של בנאדם זו דרך הטבע.

אנחנו כאנשים מתורבתים שואפים להיות מווסתים ומסוגלים להמשיך כרגיל ולדלג הלאה בחיים כאשר עוברות עלינו סיטואציות כאלה, אגב סיטואציות כאלה קורות לנו כל הזמן כל רגע כל יום, פשוט חלק גדול מהן אנחנו אדישים לזה וזה לא מזיז לנו.

השאלה איפה עובר הגבול ? 

כמה אדם מסוגל לחיות באופן ״מווסת״ כלפי כל מיני דחפים ורצונות שלו בחיים, 

כמה אדם מסוגל להדחיק למשל דחפים מיניים שלו או כמה הוא מסוגל לא לקבל מענה לדחפים שלו, 

כמה אדם מסוגל לחיות ללא אהבה וללא מענה לצרכים שלו ? 

אם זה צורך פיזי כמו אוכל מים אויר אז כמובן שאין כאן בכלל שאלה של ויסות, אבל מה עם תחושות רגשיות ?

לאן נדחפות התחושות הללו כאשר הן לא מקבלות מענה ?

האם הן משפיעות על האופי שלנו ? על היופי שלנו ?

על תחומי עיסוק בחיים, על יחסים אחרים עם אנשים אחרים, כמה זה דופק אותנו הסיפור הזה ?

אנחנו יצורים חברתיים עם עולם רגשות ותשוקות אנחנו מבקשים לפרוק ולקבל מענה תחושת שובע פורקן,.. 

זקוקים למזור לחמלה לאמפתיה ליחס