כמה חסר שם בתוך געגוע.
אני מתחפרת בתוכו עכשיו, מתעטפת בו. נותנת לו לפצוע אותי. מעמיקה לתוכו.
זה סוג של מזוכיזם, לא?
להתחפר לתוך מקומות חסרים. חורים שחורים.
יש בגעגוע משהו מהדהד.
לא, זה לא חייב להיות געגוע ספציפי. זו פשוט התחושה.
הד געגוע לילדות. אקו למשהו שאף פעם באמת לא היה שם. ואולי כבר אז, נולד געגוע.
געגוע למשהו שאיננו. אבל בעצם האם באמת איי פעם הוא היה?
אפשר להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה? אפשר להתגעגע למשהו לא מוכר?
ואולי הגעגוע הוא לכמו. כמו שראיתי, כמו שדימיינתי, כמו שחלמתי. געגוע למשהו לא קיים...
ופתאום המילה כמו היא גם משהו להתעטף בו. להתעטף ביחד עם הגעגוע. כי אולי הגעגוע הוא למשהו כמו.
ומה יקרה אם זה יגיע? אני אדע לזהות שזה מה שרציתי, שלשם התגעגעתי? איך אזהה משהו שאף פעם לא היה לי. ואם יהיה ואתן לו לחמוק מבין אצבעותיי הרי ששוב אתגעגע והפעם אדע גם איך זה באמת ולא רק איך זה כמו.
ואולי כן היה לי. אולי כן היה ולא זיהיתי.
וכל מה שנשאר זה רק הגעגוע. להתחפר בו, להתעטף בו, ולעצום עיניים. געגוע שנפער.
*************
נ.ב.
אני מודעת לזה שכדי שאנשים יגיבו בבלוג, צריך להגיב בבלוגים. סילחו לי, אבל אני שתוקה עכשיו. אתם לא חייבים להגיב. אבל תודה לאלו שכן.
לפני 13 שנים. 19 בספטמבר 2011 בשעה 11:49
