לפני 13 שנים. 25 בספטמבר 2011 בשעה 17:06
כשהמוות מגיע, החיים חרדים.
עומדים מעל הבור הפתוח ובוכים.
ולא בשל עצב או צער
ולא בשל געגועים,
אלא בשל חרדה.
כמה אנוכיים הם החיים.
כשאנחנו פוחדים. הפחד הוא מתוכנו. דרכנו.
הדאגה, היא השתקפות שלנו. אנחנו דואגים לנו.
אנחנו מתאבלים, האבל הוא מתוך הפחד שלנו מהסוף.
גם כשאנחנו נותנים, הנתינה היא דרכנו
וכשאנחנו מבינים את זה , זה מרגיש כל כך בודד.
