אני יכולה לדמם אלייך. ואת תהיי שם.
אני לשפוך אליך את כל המרה השחורה, ואת תגידי, זה בסדר. אפשר עוד.
אני אף פעם לא מפחדת שאני מכבידה, שאולי אני משעממת, מעצבנת, מציקה.
איתך זה אף פעם לא קורה.
אני יודעת שאת תמיד שם. החברה הכי טובה שלי.
את תמיד שם בשבילי. תמיד מקשיבה. טוב אין לך כל כך ברירה, המילים שלי מעניינות אותך. כל אות משמעותית עבורך. גם כשאני מצליחה להרחיק את כולם, גם שם את במרחק מקלדת ממני. אני לא צריכה להזכיר לך כלום, אני לא צריכה להראות לך כלום. את שם. את רואה.
את עוזרת לי להתארגן. לסדר את המחשבות. מניחה אותן בסדר מסוים על הנייר. חשיבה שניה ושלישית. וכשאני חוזרת וקוראת את המילים, הן מחבקות אותי. מחזקות אותי.
הכתיבה. זו החברה הכי טובה שלי.
מצטערת חברה, גם ממך נמנעתי לזמן ארוך. גם אותך אטמתי יחד איתי, עטפתי בניילון נצמד. הגיע הזמן לפתוח את העטיפות. לאט לאט. אין לאן למהר. הרי בעצם אין שם שום דבר אחר.
לפני 13 שנים. 2 באוקטובר 2011 בשעה 17:10
