השקע הזה שבין הכתף ליד. זה המקום שאני אוהבת לשקוע בתוכו.
המקום הזה שיכול לעטוף ולפעמים לא להשאיר מקום לנשימות. לא צריך.
להכניס את הראש ולתת ליד לעטוף אותי ואם היד מתהדקת, אז לא צריך, זה לא כזה חשוב. לנשום.
במקום הזה שבו אפשר להניח את הראש, חם ונעים. כל המחשבות מתרוקנות. נעלמות. זו רק הכתף שלך והראש שלי.
אתה חושב שאני יכולה להיעלם שם עם המחשבות? להתפוגג? לא להרבה זמן. רק קצת. מספיק כדי שאוכל לקחת אוויר גדול, מספיק בשביל שאוכל לנשום אחר כך.
לא לא אכפת לי לא לנשום עכשיו. כדי שאצליח לנשום אחר כך. אתה מבין? המשא הזה על הכתפיים לפעמים כל כך כבד, הנשימות כואבות לי, לוחצות. אז אפשר שלא אנשום עכשיו בתוך השקע הזה בכתף שלך. אפשר. כי אחר כך יהיה לי יותר קל לנשום.
לא, לא צריך להתעסק בקטנות. זה ממש לא חשוב שאם לא אנשום עכשיו גם לא אנשום אחר כך. זה לא חשוב, אתה בוחר אם להדק או לא. אתה מחליט. אני לא מחליטה כלום. שום דבר. אני רק שוקעת אל השקע בכתף וזהו. לא מחליטה יותר. שקט.
לפני 13 שנים. 25 באוקטובר 2011 בשעה 13:26
