Second choice

זה אפילו בלי שאני מרגישה.
אני מעמיסה את התיק על הכתפיים ומחוייבת למשא. מתרכזת ביום יום . לחלוטין. לא נותנת לשום הסחה להפריע לי. לשום צורך. עכשיו התיק על הכתפיים, ככה זה וככה זה צריך להיות. אז מה אם הוא כבד לפעמים, אז מה אם אני מרימה אותו לבד. הוא שלי. אני מרימה אותו. לבד. לא צריכה עזרה מאף אחד.

ואז זה מתגנב לי, מתגנב לי מהצד. בדרך כלל זה קורה כשאני עייפה, כשהכובד קצת מעיק כשיותר מדי דברים קורים בבת אחת. אז זה מתגנב לי בשקט, ואני כאילו לא מרגישה. אבל אני יודעת שזה שם. הצורך הזה.

פעם מזמן ביקשתי לי שקט, אבל אפילו לא ידעתי מה זה אומר. פעם מזמן כשמישהו אמר לי קחי, לא ידעתי מה לעשות עם זה, תודה. אני יודעת להרים לבד, תודה, לא צריכה, תודה לא יודעת לקבל. ביקשתי שקט ולא ידעתי לקבל אותו.

עכשיו הוא מתגנב לי , הצורך הזה, להוריד את המשא. לנוח. קצת . אני מבטיחה שרק קצת. ועכשיו אני גם יודעת, איך נראה השקט הזה שאני כל כך עורגת אליו. הוא ממכר. אני יודעת ואני רוצה. שלח לי שקט בקופסה. כי אפילו שעכשיו אני לא נותנת לשום דבר להפריע לי, אפילו שעכשיו התיק על השכם ושום הסחה לא תפריע לי, שום כלום, כי אפילו...

הוא התגנב לי. זה קרה.